המחאה פוליטית - ואין עם זה שום בעיה

בכל פעם שמישהו מדבר על מעשים פוליטיים, החלטות פוליטיות, מאמרים פוליטיים או הפגנות פוליטיות, אני רואה לנגד עיניי את חיים טופול בתפקיד סאלח שבתי של קישון. זהו הסיפור המצחיק־עצוב על עסקנים פוליטיים, המבטיחים שיכון ועבודה, ודורשים הצבעה עבור מפלגותיהם תמורת ההבטחות הללו, ועל העולה החדש המבין עד מהרה את המשחק, והמנצל אותו, בסופו של דבר, לטובתו.

לא לסתום פיות, לא לסכן חיים. המחאה במוצ"ש // צילום: עמי שומן

מי שמאשים את המפגינים במוצ"ש בכיכר רבין, או את מארגני ההפגנה, בכך ש"גנבו" מחאה נקודתית בנושא מתן פיצויים על אובדן הכנסות בתקופת הקורונה, והפכו אותה לאירוע "פוליטי" שכל מטרתו היא עוד מחאה נגד נתניהו, הוא תם או מיתמם.

מדובר בהפגנה כנגד התנהלות הממשלה לנוכח המגיפה, ומי שמייצג את הממשלה יותר מכל הוא נתניהו, שיכול היה להותיר את ההסברים ל"אזרחי ישראל" בשעת צפיית השיא לשרי הבריאות והאוצר, אך העדיף לעשות זאת בעצמו. מי שנהנה מהילת הקוסם הוא גם הכתובת הטבעית לאכזבה, ואיש לא "גנב" את המפגינים התמימים לצורך מילוי מטרה מפלגתית.

אפשר לבוא בטענות שונות אל המפגינים במוצ"ש אשר באו למחות על מצוקת העסקים הקטנים. אפשר לטעון כי הם באים לכיכרות רק כאשר כיסיהם נפגעים, אבל לא כאשר יש איום של ממש על עצמאות בית המשפט ועל "שומרי הסף". אפשר גם לומר כי מי שמביא אל הכיכר אלפי אנשים, ללא ניסיון רציני להבטיח שמירת מרחק מזערי בין מפגין למפגין, מתנהג במידה רבה של הפקרות.

אבל הדבר האחרון שניתן לייחס למארגני ההפגנה הוא הבאת רבבות אנשים לכיכר בתואנות שווא. רבים מהם אנשי המעמד הבינוני החוששים להתרושש כתוצאה מן הטיפול הממשלתי במגיפה. זו הפגנה פוליטית רק בהקשר לכך שמדובר בעניין ציבורי, וכל עניין ציבורי הוא עניין פוליטי. רק מי שמבקש לערער על הלגיטימציה של כל אמצעי הביקורת על התנהלות הממשלה, יערער על זכות ההפגנה, המאפשרת לציבור להביע את דעתו על החלטות או על מחדלים גם בין בחירות לבחירות, ולא רק בקלפי.

השאלה היא איך ניתן שלא לסתום פיות, ולא לסכן את חיי המפגינים וסביבתם בעת ובעונה אחת. ממשלה דמוקרטית שתאסור הפגנות, תעמוד מול ביקורת על כך שהיא מנצלת את המגיפה כדי להשתיק את מתנגדיה. ממשלה שתתיר כל הפגנה כאילו אין קורונה, תסכן את חיי האזרחים באופן שלא ייסלח. ברור גם כי מי שמתיר הפגנה בכיכר רבין לא יוכל להחמיר עם מפגינים במאה שערים, ממש כשם שמי מתיר פתיחת בריכות בבתי מלון, יתקשה לאסור פתיחת הבריכות הציבוריות. קל יותר לאסור מאשר להתיר ולהסביר.

יש הכרח למנוע ממה שהתרחש במוצאי שבת לחזור על עצמו. הפגנות קודמות, שבהן נשמרו כללי "המרחק החברתי", הוכיחו כי הדבר ניתן להיעשות, ואף גורם לתשומת הלב התקשורתית המתבקשת. העובדה שלמחרת התקיימה הפגנת חרדים, וגם היא ללא שמירה נאותה על מרחק, אומרת כי בידי מערכת אכיפת החוק לא תהיה דרך להסביר כי היא אינה נוהגת ב"אכיפה בררנית".

ההפגנה במוצאי שבת לא היתה פוליטית במובנה הרדוד של המילה. היא היתה הפגנה של אנשים העומדים מול אתגרים כלכליים תקדימיים, והחשים כי הממשלה אינה שם עבורם. אבל התרת הפגנות בדרך המסכנת את משתתפיהן ואת סביבתם, ללא עמידה על כללי המאבק בקורונה, אינה מבטאת גישה ליברלית אלא גישה שגם היא מזלזלת וגם, בהשאלה מהביטוי שבו משתמשים גם המפגינים, "חרטאית".