לעובדים הסוציאליים אין שאלטר להוריד

הפגנות ומחאות אינן מצרך נדיר בתקופתנו ובמחוזותינו. נדמה שבכל שעה שבה נפתח את ערוצי החדשות או את הרשתות החברתיות, נראה מישהו עם שלט ולצידו מישהי עם מגאפון. בקיץ המפוקפק עד כאוטי של 2020 לכל אחד מחאה, לכל אחד מצוקה ולכל אחד כאב, וכולם יחד הפכו לרעש לבן שקשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחריו.

בתוך הרעש הלבן הזה מסתתר צליל עמום של זעקה, קריאה לעזרה שנבלעת בין גליו האינסופיים של ים המחאה, והיא מגיעה מכיוונם של העובדות והעובדים הסוציאליים. אותם אנשים שכל קלישאה שנוגעת אליהם תהיה נכונה: החיילים (האלמונים) בחזית המאבק בבעיות החברה, רשת הביטחון של מי שנקלעו לשוליה והיד המושטת לאלו מהם שזקוקים לעזרה.

כמו יתר המוחים, גם העובדות הסוציאליות כינסו הפגנות, ובד בבד גם הכריזו על שביתה. הן הגיעו אל הכנסת, אל שר האוצר ואפילו חסמו לזמן קצר כביש בתל אביב, כמעט כדי לצאת ידי חובה. הן גם זכו לסיקור תקשורתי פה ושם, אך קשה לומר שהצליחו להגיע למרכז או אפילו לצידי הבמה.

שביתות והפגנות של עובדים סוציאליים הן כמעט חסרות סיכוי. הן אינן סקסיות כמו סגירת נתב"ג על ידי ועדי תחום התעופה, והן לא ישביתו את המשק כמו רבע שעת עיצומים של עובדי ההוראה. לעובדים הסוציאליים אין שאלטר להוריד, רכבת לעצור או נמל שיוכלו לסגור. גם אין להם גנרלים מעוטרים ואפופי הילה או פוליטיקאים ופקידים בכירים ומקושרים שיכוונו אליהם זרקור או מצלמה.

מדובר בעוול משווע בעיתות שגרה, ומסוכן במיוחד בימי הקורונה. יידרשו יותר ממאמר אחד או שניים כדי להקיף את הבעיות בתחום העבודה הסוציאלית הממשלתית. תקציבים עלובים, תקנים לא מאוישים, וגם התנכלויות אישיות שעוברות כמעט בשתיקה. אך מספיק להציץ ברשימת המוסדות ובני האדם שמשותקים בשל השביתה המוצדקת שהכריזו עליה, כדי להבין את עומק השפעתם וחשיבותם. מחקירות ילדים וטיפול בילדי אומנה ומשפחות אומנה, מוועדות להפסקת היריון עד תסקירים לשירות המבחן, מטיפול בנפגעי עבירה ובקשישים עריריים ועד בני נוער במצוקה - כולם נפגעים מהיחס המבטל ומהטיפשות שבהתעלמות ובהזנחה של העובדים הסוציאליים.

שבוע שלם חלף מההכרזה על השביתה ועד שהואיל שר האוצר לקבל אותם לפגישה. למרבה הצער, יהיה זה נאיבי לחשוב שמשהו מהותי ישתנה, ולא מומלץ לעצור את הנשימה; דבר שמוכר לעו"סים עצמם יותר מלכל אחד אחר. בעשור האחרון הם כבר הספיקו להפגין ולמחות, לזעוק ולבקש, להתריע ולהזהיר, וגם השביתו את עבודתם יותר מפעם אחת. בכל פעם זה הסתיים בהכרזות על רפורמה שכבר מגיעה, ועל שיפור בתנאים ובתשתיות שממתין ממש מעבר לפינה. בפועל קרה משהו שנע על הציר שבין חידלון לבין אשליה, ופועלי הרווחה השחוקים חזרו להיות רעש לבן שנבלע בשאון של דברים זוהרים יותר ודחופים פחות. לנו, כאזרחים, נשארה רק התקווה, שגם היא לכל הפחות תמימה, שלעולם לא נזדקק לאחד מהם באמת.