הקורונה קרעה את המסיכה מעל פני המערכת

על דבר אחד נדמה שכולנו מסכימים. ימין ושמאל, בוזגלו וברקוביץ, אחמד ומשה, שטריימל או ראש גלוי: כולם יחתמו על התובנה המשותפת, שאנחנו בנקודת משבר קיצונית. העובדות גלויות לכל ואינן ניתנות להכחשה. באוויר מתעופף לו נגיף מסתורי שמשתק את הכלכלה הישראלית והגלובלית, על הפרק עומדת הצעה דרמטית להחלת ריבונות, והמלחמה הקרה בין הרשויות מגיעה לעוצמה חסרת תקדים.

הנחמה היחידה היא שבעיצומה של אחת התקופות המקוטבות בתולדות המדינה, התאחדנו סביב מכנה משותף: ההסכמה ש"המצב בטטה" - אם כי צרת רבים חצי נחמה. הבעיה היא שהגענו אל הרגע הזה לא מוכנים, וגרוע מכך - חשופים.

הקורונה הצליחה לא רק לשבש את שגרת החיים. היא גם העלתה אל פני השטח כל חולשה וחולשה שהסתתרו בצילן של שנים טובות מאוד (או רעות מאוד), וחמקנו מהתמודדות איתן. כמו בסריקת MRI, חשף הווירוס את מה שחבוי לו מתחת לעור, והתמונה המתקבלת היא לכל הפחות בעייתית. פתאום מרגישים הישראלים במלוא העוצמה את המשמעות של אדמיניסטרציה שלטונית מסואבת ושבורה, וחשים על בשרם - ובחשבון הבנק שלהם - את עומק הניתוק שיצרה מערכת ריכוזית המורכבת בעיקר מקבוצות לחץ ואינטרס, ששכחו שמטרת המדינה היא לשרת את האזרח ולא אותן.

סוגיות שעוררו עד כה פיהוק או ייאוש, כמו הסבך הביורוקרטי שנוצר באינסוף משרדים המאוכלסים בלבלרים ובמשפטנים שעוסקים בהורדת ידיים תמידית מול הציבור ונבחריו, ממחישות היום את הפער בין מערכת מתפקדת בשעת מצוקה למערכת שעומדת המומה מול המציאות.

המסיכה נקרעת בין האיש השמן לבין האזרח הרזה, שמתחיל להבין שלא מדובר בכשל או במחדל נקודתי, אלא בחוקי הפורמט שעל פיו מנוהלת מדינת ישראל; בליל של מערכות פגומות שיצאו כבר מזמן מכיול. המשטרה מפגינה זלזול בזכויות האזרח, ומערכת המשפט שמה ללעג ולקלס מושגים כאתיקה או יושרה, כי זה מה שהן הורגלו והורשו לעשות. ועדי השאלטר ובני דודיהם מהמגזר הציבורי מתייחסים בביטול לקופה הציבורית, לגודל השעה ולכל דבר שחורג מחור־הגרוש שדרכו הם הורשו והורגלו להביט בעולם. אל התמהיל הזה יש להוסיף גם את המתחים החברתיים בין מרכיבי החברה הישראלית.

זו השפה היחידה שבה מדינת ישראל יודעת לדבר. המשבר הנוכחי לא יגרום לה לדבר בשפה אחרת; הוא רק הפנה זרקור אל המציאות הזו. בזמן רעידת אדמה בקנה מידה היסטורי חדרו קרני שמש אל הפינות החשוכות והאירו את כל החולשות. האזרח הישראלי מצא את עצמו במעין חד גדיא מעוות, כשהוא בתפקיד הגדי. כשהחרב הכלכלית והבריאותית על הצוואר שלו, מועבר האזרח־הגדי בין גורמים וחיות טרף שונות ומשונות, ולבסוף כל שנותר לו הוא להתפלל לחסדי הקב"ה או למדעני מכון ויצמן.

לדאבוננו, זה לא הזמן לתיקון אלא למדיניות "זה מה שיש ועם זה ננצח". ובכל זאת חשוב לנסות לזכור שחייבים לתקן, אחרת גם במשבר הבא הדבר היחיד שנוכל להסכים עליו הוא שהמצב בטטה.