החיים בעוני שקופים למקבלי ההחלטות

הסערה מגלה מי יודע לנווט את הספינה. אם צחי הנגבי היה קברניט, כולנו היינו טובעים במימי ה"חרטא". הנגבי זלזל במצוקת הרעב בישראל, והתנצל. האופוזיציה ירתה חיצי טוויטר. אופירה וברקו חגגו עוד כותרת שחילצו מפוליטיקאי. קולם של מי נאלם? קולם של הרעבות והרעבים בישראל.

יש אמת בעולם. והיא מדידה. ממשלת ישראל מתחמקת ממעקב שנתי אחרי "הביטחון התזונתי", וכאשר היא מדדה אותו בפעם האחרונה ב־2016, לקח זמן לחלץ את הנתונים, אבל הם חשופים לכולנו. אי־ביטחון תזונתי מוגדר כ"היעדר נגישות סדירה למזון בכמות מספקת, המאפשרת חיים בריאים ופעילים". המדידה מצאה כי קרוב ל־%18 מהמשפחות הישראליות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי. קרוב לשתיים מכל עשר משפחות בישראל סובלות מחוסר מזון. חצי מהן נמצאות באי־ביטחון תזונתי חמור. הרבה לפני הקורונה. הנגבי, שר ללא תיק, יכול לגלות את הדברים בשלוש לחיצות מקלדת, שכנראה לא טרח לעשות.

ומה מדינת ישראל עושה בעניין? מעט מאוד. על סף הכלום. רוב המענים הם מצד ארגוני החברה האזרחית והפילנתרופיה. ישראלים שמתנדבים, תורמים ומתארגנים כדי לסייע לרעבות ולרעבים. בסיס תקציב המדינה לא מקדיש שקל אחד לסיוע במזון למאות אלפי המשפחות החיות באי־ביטחון תזונתי. הממשלה משקיעה בשנים האחרונות, בעיקר, בשלושה מנגנונים: סלי מזון, קמחא דפסחא והמיזם הלאומי לביטחון תזונתי.

ניקח, לדוגמה, את האחרון. מדובר במיזם שמוביל משרד הרווחה, הנותן מענה ל־11 אלף משפחות רעבות בלבד. ממשלת ישראל מממנת רק שליש. היתר? תורמים, עמותות ורשויות מקומיות. גם כשהממשלה "לוקחת אחריות", מדובר במענה זניח וחלקי לבעיה רחבה בהרבה. וזה לא הכל. כדי שמשרד האוצר ישחרר את המיליונים הזניחים, היינו צריכים לירוק דם השנה. גם בינואר וגם במאי מאבק נחוש שלנו, לצד קואליציית ארגוני "מזון", הציל את המיזם. תקציב המדינה גם לא נותן מענים להוצאת משפחות ממעגל העוני והרעב.

אופירה וברקו הטיחו בשר הנגבי "אתם מנותקים". הם צודקים. הליכוד מפגין "וישמן ישורון ויבעט", אבל זה חלק מהתמונה. התגובות מהמערכת הפוליטית הבהירו את מידת הידע והעניין של נבחרינו בכלל בסוגיית המזון. השבע לא מבין את הרעב. נראה שנמצא דבר משותף לימין ולשמאל בישראל: החיים בעוני בישראל שקופים לחלוטין למקבלי ההחלטות שלנו.

הקמפיין הנוכחי שלנו, להטמעת תקציב סיוע במזון בתקציב המדינה, לא פוגש עדיין אוזניים קשובות בממשלה, מלבד במשרד הרווחה. ברור לגמרי מה צריך לעשות. הנגבי ושאר השרים צריכים להתחיל את המסע הארוך למענה לצרכים בשריון משאבים בבסיס תקציב המדינה. זו הדרך לחזרה בתשובה. כמו בפרוטוקול היהודי. ברור לגמרי גם מה צריך לעשות פוליטית. אף אחד לא סופר את "ישראל השנייה". ללא כוח פוליטי נחוש ומחויב, שמגיע מהפריפריות ופועל לטובתן ואיתן, נמשיך לשמוע כמה אנחנו משעממים וכמה הצרכים שלנו הם "חרטא".

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות