יום האישה, 365 ימים בשנה

יום האישה הבינלאומי שצוין בשבוע שעבר שוב תפס את הכותרות. מיטב העיתונים פירסמו תמונות וראיונות מקיפים עם נשים מצליחות, ששמחו לדבר ביום חגן על יכולתן לשנות את העולם. אבל מדוע בכלל אנחנו, הנשים, זקוקות ליום כזה, שלפי ראות עיניי דווקא מנציח את האפליה שאנחנו סופגות? למה צריך יום מיוחד, מוגדר? הרי לא שמעתם על "יום הגבר" או "יום לציון הישגי הגברים בעולם ותרומתם לאנושות".

איני נאיבית. אני מודעת היטב לפער שעדיין קיים בין נשים לגברים, ואף כתבתי על זה כאן לא פעם: מהשכר המקומם, דרך מספר המשרות הבכירות הקטן מדי שאנחנו מכהנות בהן, ועד הדיווחים על מגיפת האונס בהודו. אבל כדי לשנות את המציאות אנחנו חייבות (וחייבים) לדבר על זה ולעבוד על זה יום יום, לא צריך לחכות לתאריך קבוע ומיוחד.

מדוע רק ביום האישה נזכרים פתאום בסיפוריהן המדהימים של נשים כאייאן חירסי עלי, אחת הדמויות הפוליטיות הנערצות עלי, שהפכה מילדה קטנה בסומליה בחברה סגורה ומדכאת, ללוחמת חירות מדהימה; בסיפורה של ז'אן דארק, שמילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים; ברוזה פארקס, אישה שחורה שהתיישבה באוטובוס באלבמה וסירבה לפנות את מקומה לאדם לבן, כפי שדרש החוק באותם הימים. ולא חסרות נשים אמיצות שהחליטו ללכת עם האמת שלהן גם אצלנו, ובהן לינור אברג'יל, שפרמה את קשר השתיקה סביב מקרה האונס שעברה, וסבתא ג'מילה מפקיעין, שהצליחה להקים במו ידיה עסק משגשג נגד כל הסיכויים. ואלו רק שתי דוגמאות לנשים שלא שכחו שהן נשים, אבל השתמשו בחוכמתן, ברגישותן וביכולותיהן כדי להגיע להישגים מדהימים, שהובילו לשינוי חברתי אמיתי.

כדי לשנות, אנחנו כנשים צריכות לצאת החוצה, להיות בטוחות בעצמנו, להמשיך להיות ישרות ונאמנות לעצמנו, לתפוס כמה שיותר משרות ציבוריות ותפקידים בכל מערכת משפיעה: מהרשויות המקומיות, דרך תפקידים ציבוריים אחרים ועד לפוליטיקה. והכי חשוב: לזכור בביטחון שאנחנו יותר מ־50 אחוזים מהאוכלוסייה, ויש לנו כוח, כולל כוח אלקטורלי שכל פוליטיקאי צריך לחזר אחריו. מה שאנחנו צריכות זה להתחיל לנהל את חיינו המקצועיים כמו את חיינו הפרטיים: בסבלנות, באינטואיציה נשית חכמה, בהבנה ובאסרטיביות.

כשכל זה ייעשה על ידי נשים כחלק מהשיגרה, כך גם ההישגים האלה יהפכו לשיגרה, בלי שנצטרך לנופף בהם ב"יום האישה". אנחנו, כנשים, צריכות להיות הראשונות שמתייחסות להצלחה שלנו כאל הצלחה בפני עצמה, ולא כאל "הישג נשי". כך גם הציבור, ובעיקר התקשורת, לא יזדקקו ליום מיוחד כדי להזכיר את המהפכה שהתחלנו - וטרם הסתיימה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו