לרסק את המונופול האנטי־ממלכתי

פרופ' רון רובין, יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) ונשיא אוניברסיטת חיפה, מסביר לכל המעוניינים כי השר זאב אלקין, הממונה על ההשכלה הגבוהה, מעמיד בסכנה את עתיד המדע והמחקר בישראל בשינויים שיזם בוועדה לתכנון ותקצוב. אני קורא לשר זאב אלקין לעצור כל תקשרות ממלכתית עם ועד ראשי האוניברסיטאות עד שיו"ר ור"ה יניח מכתב התנצלות על האמירות הבלתי ראויות על השר ועל ממשלת ישראל, אמירות שאין בהן שמץ אמת.

ראשי האוניברסיטאות חצו את הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין האשמה שהריבון האחראי עליהם, הדואג לרווחתם, להתפתחותם ולמימונם, הוא גורם הרסני. טול קורה מבין עיניך, פרופ' רובין: בבוקר אתה קורא לשר אלקין "מסוכן, שוט פוליטי, מצר את החופש האקדמי", ובצהריים אתה שולח את המנכ"ל של האוניברסיטה שלך לשר אלקין לבקש מימון נוסף למוסד שאתה עומד בראשו. אתה מאשים את ממשלת ישראל ואת שר ההשכלה הגבוהה בכך שהם עוצרים את המדענים בארץ מפיתוח של תרופה לקורונה? היד שלך לא רועדת כשאתה כותב את הדברים חסרי הבסיס הללו? אזרחי ישראל וממשלתהּ אינם אוסף של נתינים המוכנים לקבל עוד התנהלות מתנשאת שכזו.

כדי להסביר לך ולחבריךָ את טירוף המערכות המאפיין את התנהגותכם, אתן לכם דוגמה כיצד הגיב אבי האומה, דוד בן־גוריון, לנשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' זליג (זאב) ברודצקי, כשעמד מול מצב דומה. ברודצקי ביקש לצמצם ואפילו לבטל את השפעת מה שנראה לו כמו "השיקולים הפוליטיים הצרים" של ממשלת ישראל ביחס לאוניברסיטה העברית, הטכניון ומכון ויצמן למדע, זאת באמצעות הסכם עם תורמים מחוץ לארץ שיבטל את השפעת הממשלה על תחום ההשכלה הגבוהה.

ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הגיב בפיטורים מיידיים של ברודצקי מכהונתו כנשיא האוניברסיטה. לאחר מכן, כך סיפר לי חיים כהן, לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון ויד ימינו של בן־גוריון בניהול האוניברסיטה העברית שנים ארוכות, ערך דוד בן־גוריון סדרה של ראיונות אישיים עם מועמדים לנשיאות האוניברסיטה העברית. בסופם הוא קבע כי המועמד הראוי הוא פרופ' בנימין מזר, הארכיאולוג. פרופ' מזר כיהן כעשור כנשיא ורקטור האוניברסיטה העברית. המינוי הממשלתי של בנימין מזר הוכיח את עצמו בכל צורה ואופן: מזר היה אחד האדריכלים המופלאים והחשובים של האקדמיה בישראל לדורותיהּ. מזר היה האיש ששיקם את הריסות האוניברסיטה שהתמוטטה כליל לאחר אובדן קמפוס הר הצופים, שהיה למובלעת בלתי נגישה. מזר הקים לתפארת את קמפוס גבעת רם, קמפוס עין־כרם לרפואה, קמפוס רחובות לחקלאות, וטיפח את הקשרים ההדוקים מול התורמים בחוץ לארץ תוך כדי תמיכה הדוקה של ראשי השלטון.

כך כתב בן־גוריון לפרופ' ברודצקי כשהסביר את התערבותו בניהול האוניברסיטה העברית, מכתב שנימוקיו תקפים גם בימים אלה: "מדינת ישראל חייבת לדאוג לגורל האוניברסיטה, לא רק באספקת אמצעים כספיים ובבניין שיכון לתלמידים. האוניברסיטה היא צורך חיוני מרכזי של מדינת ישראל, של חינוך הדור, של בניין המשק, של קיום הביטחון, של עיצוב דמותנו הרוחנית, ואין להעלות על הדעת ש'חבר נאמנים' הממנה את עצמו יקבע גורל האוניברסיטה... מדינת ישראל לא יכולה להשתחרר מדאגת האוניברסיטה, והיא תהווה הסמכות העליונה שתחרוץ סופית גורל האוניברסיטה".

לפוליטיקאים ולאנשי ציבור יש חובה עליונה ובלתי ניתנת לערעור להתערב בענייני האוניברסיטאות בישראל. אם הם מאפשרים להן להיות למגרש משחקים מונופוליסטי - וזה המצב כיום - אזי אנו מקבלים את הקיפאון הנורא בהתפתחות של 50 השנים האחרונות בישראל בהקמת אוניברסיטאות חדשות. זהו אסון ממלכתי מתמשך, שיש לשנות אותו. יש חובה לשנות את הרכב הוועדה לתכנון ותקצוב ואת המועצה להשכלה גבוהה באמצעות שילוב אנשי ציבור בהתנהלותן, ואלה יציבו את האינטרסים הממלכתיים לנגד עיניהם.

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב