ייתכן שלא שמתם לב, אולי זה עבר מעליכם, אבל ממש השבוע, ביום שני, חל יום זעם. לא היה זה סתם זעם נקודתי או שכונתי, אלא לא פחות מיום זעם ארצי שהוכרז על ידי אנשים זועמים במיוחד מעמותות ממומנות במיוחד, שהבטיח להציף את הרחובות ולשטוף את המדינה באזרחים כעוסים.
לא פחות מתשעה ארגונים עמדו מאחורי יום הזעם המדובר. היו בהם מוכרים יותר, כמו "עומדים ביחד", ולצידם ארגונים פחות ידועים אך לא פחות זועמים כגון עמותת "איתך", וקהילה המכנה את עצמה "מעגל הקבוצות". כולם חברו יחדיו כדי להניף שלטים בפנים זעופות ואדומות מצומת רהט שבדרום ועד עכו בצפון, מבתי שרים ביישובים שלווים ועד מחאות בתל אביב הסואנת וגלילותיה.
את מקור ההחלטה לבחור דווקא ביום זעם ככותרת לפעילותם אין צורך לחפש רחוק. היא שאולה כמובן משכנינו, שעושים שימוש בטרמינולוגיה הזו על בסיס קבוע, בעיקר כדי לסמן יום ספציפי שבו ישאפו לשפוך דם ישראלי. רצה הגורל, ובמקביל להכרזה על יום זעם בתוככי הקו הירוק, הכריזו ארגוני טרור פלשתיני גם הם על יום זעם משלהם על רקע האפשרות להחלת ריבונות.
אופי הפעילות אמנם שונה, עמותות ישראליות אינן חמאס ופת"ח, ושאר הגרורות שהתפצלו מהן. אך הרעיון זהה: נחלי הזעם זורמים לאותו מקום ולאותה מטרה והם נולדו מחוסר היכולת של קבוצה קטנה וקיצונית שלקחה בשבי את השמאל הישראלי כולו להשלים עם המציאות והייאוש שהיא חשה מהכישלונות הצורבים לשכנע את הבוחר הישראלי לשקף בקלפי את הרעיונות "הנכונים". הציבור הזעום שתומך בתפיסה הרדיקלית של השמאל הקיצוני, עומד ביחס הפוך לעוצמת הזעם שהוא מביע. ככל שהוא זעום יותר, ככה הוא זועם יותר.
זו הסיבה שחלק ניכר מהארגונים המדוברים מחליפים יעדים ומטרות כמו גרביים. השחיתות השלטונית, האפודים הצהובים, תושבי הדרום שמופגזים בשם הזעם הפלשתיני, הכיבוש, מתווה הגז ומגוון מטרות צודקות יותר או פחות, כולם רק סימפטומים לדיסטופיה העברית שבה אנחנו חיים. הבשורה הטובה היא שאפשר להפוך אותה לאוטופיה - אם רק תתעוררו תראו כמה אנחנו רותחים.
את ה"לא" שאומר הציבור הישראלי שוב ושוב בקלפי מקבלים ארגוני הזעם כמו פעוט ששומע את המילה "לא" מהוריו ופוצח ברקיעת רגליים וצווחות. אם אני כועס - סימן שאני צודק; אם אני זועם - אני צודק כפליים. ואם לא תעשו מה שאני אומר, יהיה פה חתיכת בלאגן. או כפי שנכתב בדף האירוע של הפעוטות הזועמים בפייסבוק, "זוהי יריית פתיחה־אזהרה למאבק גדול מול המנותקים בשלטון".
במוחם הילדותי של כוהני הזעם, למספר המנדטים המגוחך שמייצגת פעילותם, לכישלונות התכופים ולעובדה שהם גנרלים בצבא מגוחך וחסר גייסות - אין משמעות. הכל שולי לעומת הטנטרום והקצף על השפתיים.
יום הזעם הוא בסופו של דבר מחזה עצוב. אין דבר מכמיר לב יותר מבני אדם שחיים בתודעה שהם דון קישוט, כשבפועל הם חיקוי חיוור ומאוד זועם של סנשו פנשה.
