לקראת הדיפ־סטייט הבא

הניסיונות הנואשים לחלץ דיון ביטחוני לעומתי נגד מהלך הריבונות אינם יודעים מנוח. את התהליך החלו "מפקדים למען ביטחון ישראל", שחרתו על דגלם לעצור את "הסיפוח". בשלל התבטאויות ניסו לגייס את הבלורית והתואר כדי להשפיע לא רק על דעת הציבור בעניין אלא, ואולי בעיקר, על מקביליהם, שאינם בדימוס. וכך החלו להישמע אמירות המוצגות כהודעות אנונימיות של "בכירים במערכת הביטחון" שמסבירים כי המהלך יהיה כרוך בהסלמה, ואחרים מזהירים שהצבא לא קיבל די זמן להיערך.

הבעיה היא לא במסרים, אלא בדפוס הפעולה. המצב שבו השתרשה בישראל נורמה שעל פיה רבים ממערכת הביטחון פושטים את מדיהם ועטים מייד אל הזירה הפוליטית ומצפים מאיתנו להאמין שעד לאותו רגע ממש, העמדות הפוליטיות הכל כך נרחצות שלהם לא היו משמעותיות, הוא בעייתי כמובן. בעקבות הלך הרוח האזרחי המכונה בספרות "אנטי־מיליטריזם", שהתפשט מאז מלחמת לבנון הראשונה וחדר מן החברה לצבא, לא מפתיע לראות את כנפי היונה שרבים מן הגנרלים הללו חושפים.

ועוד נראה כי זה זמן רב הקולות הפוליטיים הללו אינם ממתינים לאישור דובר צה"ל כדי להתבטא באופן פומבי מתוך המערכת הצבאית. אבל מידת הלגיטימיות של דבריהם, כמו שאר ההתבטאויות בחברה הישראלית, תלויה בצד הפוליטי שהם מייצגים. כך, למשל, התבטאותו המפורסמת של אהוד ברק, כרמטכ"ל, כנגד הסכמי אוסלו, שאותם כינה "גבינה שוויצרית מחוררת" - לא זכתה לפופולריות. להפך, הצבא מייד גויס אל תוך תכנון ההסכמים על מנת להופכו לבעל עניין. שאול מופז, שהתנגד לנסיגה מלבנון, חטף קיתונות של ביקורת ולו על הביטוי המעודן כי "הצבא אינו בוחר את משימותיו". ובוגי יעלון שהתנגד להינתקות פשוט הודח מתפקידו.

ואולם, כמו תמיד, ביקורת שתכליתה קידום מדיניות יונית, מוצגת באורח אחר. הלעומתיות של אמנון ליפקין־שחק כנגד בנימין נתניהו, הוצגה כמאבק לגיטימי, כמעט הרואי. ושוב, ב־2009, כשהסתמן ניצחון נוסף של נתניהו, לפתע גדלה הפופולריות של הרמטכ"ל אשכנזי, שהפיח תקווה לריסון הרוח המלחמתית של הממשלה. אשכנזי שנתפס כגנרל המאופק מעופרת יצוקה, זכה לעדנה נוספת כשהתנגד לפעולה צבאית כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ואותו כוח מרסן הפגין כמובן גם בני גנץ, כשאת צוק איתן הנהיג תחת הלך רוח של הימנעות - מפגיעה באזרחים, מהרס המנהרות ומפלישה קרקעית - וזכה לסיקור אוהד בתקשורת.

ככל שהמשחק הזה בין ימין ושמאל, מתיש ובלתי מאוזן, הוא כבר שקוף וידוע לכל. מה שמטריד יותר כיום הוא הסיכוי, או הסכנה, שבה יהיה מעבר מדיון פוליטי־מפלגתי להתפתחות של זירה נוספת של "דיפ־סטייט". בזמן שבו הכוח הבלתי מרוסן של מערכת אכיפת החוק והמשפט והעדיפות שניתנת לפקידות בלתי נבחרת על פני הריבון, יצרו נורמות חדשות ומערכת דימויים של "שומרי סף" מול ציבור הזקוק להגנה או אף הצלה מפני נבחריו, לא יהיה זה מופרך לחשוש שדפוס כזה עלול להתפתח גם בזירה הביטחונית.