משבר הקורונה מדגים היטב עד כמה חשובה התחרותיות, עד כמה חשובה הצמיחה. "תמ"ג" ו"פריון", כמו "תחרותיות" ו"חופש", נשמעים כמו מושגים מופשטים, חסרי משמעות לחיי היום־יום. זה אולי נשמע כך, אבל זה רחוק מהאמת.
האמת היא שעשור של צמיחה, שקדם לקורונה, הביא אותנו ליחס חוב־תוצר של 60% - נמוך בהשוואה עולמית, ואפשר לנו לספוג את המהלומה הראשונה שלו מבלי לקרוס. יחס החוב של ישראל יזנק כעת לכל הפחות ל־75% ויציב אותנו במקום חלש יותר בהתמודדות הבאה, אם לא נדאג לשפר אותו ולהשתפר במדדים כלכליים נוספים.
מרחב הטעות שלנו הצטמצם ונדרש מאיתנו מיקוד טוב יותר במטרה - יצירת צמיחה, שתבטא את היכולת לקלוט לא רק את מאות אלפי מחוסרי העבודה, אלא גם עולים חדשים שצריך לצפות להם. המתח, כמו תמיד, הוא בין ההוצאה הציבורית להכנסה הפרטית.
עד כמה אנחנו רוצים לקבל אחריות לעצמנו. מדד התחרות הוא אחד הביטויים של הבחירה הזו. מה יותר ברור מכך שככל שהממשלה מאפשרת יותר חופש תעסוקה ומסחר, כך הצמיחה עולה? מה יותר ברור מכך שהגברת האחריות הממשלתית היא צמצום החופש של האזרח?
אפשר להתווכח על מקרי שוליים, אך באופן גורף אפשר לקבוע שמדינות ריכוזיות הן מדינות כושלות יותר. מאחורי כל צידוק של "שמירה על התעשייה המקומית" עומד צעד להגבלת החירות ולפגיעה בצמיחה. לכן המדד הזה, וכן מדד קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי, חשובים לא רק לעסקים, אלא לכלל האזרחים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו