של מי הליגה הזו בעצם?

1. מכבי ת"א והפועל חולון צדקו. הליגה הזו לא היתה צריכה לחזור. לא ככה. ליגה מבוססת זרים, שיותר ממחציתם לא שבו אליה מפגרת הקורונה, ליגה חסרת זהות. בלי ששמנו לב, עשינו כוחות מחדש, כמו בשכונה. ערבבנו את ההרכבים, החלפנו את הזרים וגם חלק מהמאמנים, והנה אנו יוצאים לסיים עונה מופרכת.

ואפילו לא קיצרנו אותה - הליגה היחידה בעולם שתשוחק אל תוך יולי, חוץ אולי מהאן.בי.אי, אם קיירי אירווינג יירגע ויבין שהעולם לא באמת שטוח לגמרי. מצטער, עם כל אהבתי לכדורסל, אין לכך הצדקה מספקת.

של מי הליגה הזו? היא צריכה להיות של הציבור, של הקהל, כלומר שלנו. היא נועדה לשרת אותנו: לבדר, לרגש, לאתגר, לאמלל. לגרום לנו להזדהות עם דמויות חשובות לנו, לפעול בחיינו בהשראת הכוכבים שמשחקים לפנינו, לאהוד ולאהוב כדרך חיים.

אבל - היא לא. בגלל סיבות ובעיות מגוונות שהוזכרו כאן במאמרים ובטורים רבים במהלך הפגרה הכפויה, הליגה הזו היא הליגה שלהם - של בעלי הקבוצות, הגופים המשדרים ושל הטוטו - והם משחקים ביניהם משחק שלא קשור אלינו. גם, ואולי בעיקר, כי בסופו של דבר, גם כשהכדורים יוקפצו והשחקנים יקלעו, אנחנו לא נהיה שם. נוכל לראות אותם בטלוויזיה - ואולי גם שם ידביקו קולות של קהל שמח כמו בכדורגל (בכדורסל זה יותר אינטימי וזה ירגיש מלאכותי ומיותר, בבקשה בלי!) - אבל זה לא בשבילנו, זה בשבילם.

מדיניות הבידוד מגחיכה עוד יותר את הסיטואציה הסוריאליסטית. אמארה סטודמאייר, אב חד־הורי, לא יכול לקפוץ עם מסיכה לקנות אוכל לבן שלו? האם מדיניות הבידוד הקיצונית הזו מוצדקת? לא. היא קיימת רק מהחשש שמישהו מהשחקנים יידבק וזה יסגור את הליגה סופית. כי הפחד האמיתי הוא בעצם מאובדן ההכנסות, מהקנסות על הפרת ההסכמים, ומהבור התקציבי לקראת העונה הבאה. מצבים קיצוניים חושפים בעיות קיצוניות, וכך הליגה הלא־שוויונית שלנו, המבוססת על הקלת מס שערורייתית לאמריקנים, נחשפת בחולשותיה ובמערומיה.

2. אבל יש ליגה שתסיים את עונת 2020 ואם היא חוזרת למרות הכל, יש לנו הזדמנות לקחת אותה בחזרה. מי שיעשה את זה עבורנו הם הילדים של חורף 2019 וחורף 2018, שחקני נבחרות העתודה, אלופי אירופה, שגדלו בתקווה שיגיעו לליגה הזו כנסיכים אבל מצאו עצמם משרתים, חוטבי ריבאונד ומגישי מים לאדונים המזדמנים מאמריקה. הגיע זמן ההפיכה. הגיע זמן ההוכחה. אם לחזור, אז רק בשבילם.

בשביל ים מדר - עם ים החוצפה החיובית - שדפק במשחק אימון דאנק שהזכיר את ג'ון סטארקס מעל שיקגו ויכול בחודש הזה להגיע מהנערים של אוסישקין לאן.בי.אי. ולידו דניאל קופרברג, שכבר חייב לפרוע שטרות של הבטחות גדולות. בשביל מירון רוינה מהפועל אילת, שעשה עלי רושם אדיר בנבחרת העתודה ויכול להיות הפיני המעופף החדש. ולידו גם בן קרטר, שמבין את המשחק ברמה הגבוהה ביותר ואפילו ביל וולטון הגדול ניבא לו עתיד מזהיר, וגם אבא שלו, מייק ה"משוגע", ששיגע את חולוניה בימים שהליגה עוד היתה שייכת לנו.

וכמובן בשביל דני אבדיה, שבזמן שכל העולם משותק יקבל חשיפה אקסקלוסיבית לקראת הדראפט המרגש ביותר מאז 2009. במצבו אפשר רק לקלקל, אז בזהירות דני. וגם בשביל דדון, טרוצקי ופלאטין בחולון, ובשביל הקבוצה המדליקה בגלבוע עם תאומי המגדל פליישר ג'וניור וגלעד לוי, ועם גיל בני ויותם חנוכי. ובשביל כל שאר השחקנים הנהדרים האלה שגדלו במגרשים קטנים על תקוות גדולות ועכשיו מייצגים עשרות אלפי שחקנים צעירים במחלקות הנוער המעולות שלנו, שלמרות הכל, עדיין מדמיינים את עצמם מגיעים למקום הקטן הזה, לליגה המוזרה הזו, להגשים בה את חלומותיהם.

ילדים, קחו צ'אנס, תהפכו את הליגה הזו לליגה שלכם. אין לכם מה להפסיד. בעונה הבאה שוב ינחתו כאן גדודי זרים ומתאזרחים פטורי מס. לכו על זה בכל הכוח ותייצרו לבעלי הקבוצות שלכם בעיה. תנו בראש, אנחנו איתכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו