מתי ישדרו את "המוסלמים באים"?

כמויות נכבדות של אש וגופרית הוטחו ביוצרים ובמשתתפים של תוכנית הסאטירה "היהודים באים", מאז עלתה לאוויר עונתה הרביעית לפני כשבועיים בתאגיד השידור הציבורי.

לא מדובר בעניין חדש. כבר בעונתה הראשונה עמדה התוכנית, שמערכוניה לועגים ובזים ליהדות, בלב מחלוקת עזה. הפעם עוצמת הכעס מצד גורמים דתיים, ומצד צופים המתקשים לספוג בדיחה, גדולה ורחבה יותר, ולא במקרה. בראיונות שליוו את שיבת התוכנית למסך, הבהירו הכותבים והשחקנים כי מסריה הוקצנו, ואחד מהם אף טען ש"הפעם באנו לריב". קשה להאמין שמישהו מהם חש יגון או מצוקה לנוכח החיצים המופנים אליו. זוהי מציאות מבורכת, ותפקידה של סאטירה לנשוך, להכעיס ולגרות תגובה. "היהודים באים" מגישה סאטירה חדה, מקורית ולפרקים חתרנית, ובהחלט עומדת במשימה.

אך סאטירה אמורה לבעוט בכולם, ובמשימה הזו "היהודים באים", כמו דומותיה מ"גב האומה" ועד "ארץ נהדרת", נכשלת. בניגוד לפיקציה האוונגרדית שהיא אוהבת לטפח, ולדימוי הדון־קישוטי שלפיו היא תופסת את עצמה, תעשיית הסאטירה תוצרת כחול־לבן מפוחדת ומצנזרת מרצון את עצמה. יש נושאים שבהם אסור או שאין רצון לגעת, יש טחנות רוח שאפילו לא ינסו להילחם בהן.

לעולם לא יעלה על המסך מערכון בנוסח "המוסלמים/הערבים באים", כי כידוע, בכל הנוגע לענייני סאטירה - אלו רק היהודים, הדתיים, המתנחלים, המזרחים והחרדים שבאים. מהן סוגיות כמו רצח "על רקע כבוד המשפחה" או פוליגמיה, מול עוד בדיחת שטריימל שלא הולך לצבא. מדוע לייצר אמירה סאטירית על זוטות כהומופוביה ערבית או קנאות אסלאמית, כשאפשר לעשות את המערכון המיליון על כיפות שרצחו לנו את ראש הממשלה. 20 אחוזים מאוכלוסיית המדינה מקבלים אפס אחוזים מהפאנצ'ים, מה שבכל תחום אחר היה מתפרש כ־100 אחוזי אפליה.

בין הגדרות שבנתה לעצמה הסאטירה העברית, החוקים ברורים והיעד לתקיפה יהיה גם היעד הכי קל. תמיד הכנסת ונבחרי הציבור הנבער ולא השופטים בגבעת רם, תמיד בני ברק ולא אום אל־פחם, תמיד עפרה ולא משמר העמק, תמיד התנ"ך ותפילין ולא קוראן וכאפייה. אסור לעבור את הקו, ומי שיעז לעבור - יצונזר.

דוגמה אחת לצנזורה היא תוכנית המערכונים הימנית "הכל שפיט" ששודרה ב־2015 ברשות השידור, שבחייה הקצרים הספיקו קומיסרים לצנזר שניים ממערכוניה; האחד עסק בערבים והשני השווה את הסכמי אוסלו לשואה, שהרי ידוע שהשוואות כאלה אינן מן העניין ומותרות רק אם הן מופנות כנגד מתנחלים וכיבוש. דוגמה נוספת היא תוכנית האנימציה האמריקנית "סאות' פארק", ששני פרקים מתוכה אסורים לשידור בישראל. הסיבה: דמותו המצונזרת של מוחמד מופיעה בו, ובאופן הרבה פחות נלעג מזו של משה רבנו ב"היהודים באים". יש עוד דוגמאות רבות.

"היהודים באים" היא תוכנית סאטירה חשובה ובועטת. אבל כמו אחיותיה לז'אנר, היא בועטת באופן סלקטיבי, ובעיטה סלקטיבית עושה את ההבדל בין סאטירה לפרופגנדה.