לא מבינים את השטח

לו כיכבו שופטי בג"ץ בסדרת פרקליטים אמריקנית, היינו רואים אותם יורדים לשטח ומנסים להבין את משמעויותיו של חוק ההסדרה. אני מתערבת על שמונה מאחזים ודיאן לוקהארט אחת שהפרקטיקה הרציונלית של בדיקת נתונים בפועל אינה חלק מהאג'נדה המקצועית שלהם.

לכו, תבקרו שם. קדומים, אלון מורה ושבי שומרון // צילום: מרים צחי

הטיעון המקומם שבתים ותיקים ביישובים יהודיים ביו"ש צריכים להתפנות כי הם יושבים על קרקע פרטית, לא רואה את טובת הפלשתיני, לא את טובת היהודי וגם לא את טובת האנושות. אין זהות אינטרסים גדולה יותר מאישור חוק ההסדרה: פלשתינים שקיבלו בירושה את הקרקעות המדוברות - ואגב, יש מעטים בלבד שבעלותם מוכחת - לא יכולים לממש את זכותם עליהן, בהיותן חלק בלתי נפרד מיישובים קיימים. כשבג"ץ פועל "למענם" ופוסל את החוק, הוא מוציא אותם קירחים מכאן ומכאן: בלי פיצוי הולם ובלי בית. בג"ץ סדיסט? אתם אמרתם.

אני סבורה כי הפסיקה נגועה בגזענות ודעה קדומה כלפי הפלשתינים, תפיסה פרימיטיבית שיכולה היתה להיחסך לו היו טורחים להכיר את המציאות: הערבים של היום לא מתפרנסים בדוחק ממטעי זיתים, לא חיים רק בחמולות ולא רואים במלחמה נגד הכיבוש את תכלית חייהם או מותם. גם ביומן שלהם השנה היא 2020, הצעירים מחפשים מקצועות מכניסים בערים המתועשות, וגם דור ההורים מעדיף תעסוקה מודרנית. שימור החלקות נעשה בעיקר בשביל מפגש משפחתי בעונת המסיק וכדי להסב נחת לסבתא. הם כנראה יעדיפו שני מיליון ביד משני דונם על העץ.

ישראלים, לעומת זאת, צריכים את השטח. דוחק הדיור לא פוסח על יישובים בלתי חוקיים וגם בהתנחלויות קצה מבודדות כבר בונים לגובה. קצב הריבוי הטבעי של המתנחלים לא נופל מזה של שכניהם הפלשתינים, ומדינת ישראל - כאשר אינה שתויה - מכירה בחשיבות האסטרטגית של השטחים.

הכלל התלמודי "זה נהנה וזה אינו חסר" פופולרי במשפט העברי ומהותי במקרה שלפנינו. למרבה הצער, גם דעת חלק מהפרשנים שמביאים את מידת סדום כמאפיינת את אלה שדוחים אותו רלוונטית להפליא.

אבל לא רק שופטי בג"ץ נמנעים מלרדת לשטח. תוכנית המאה/הסיפוח היא תעודת עניות למנהיגי הימין שחמישים שנות כיבוש לא הספיקו להם כדי להכין תוכנית ריבונות, וגם האיתותים של טראמפ לא הביאו אותם לשרטט כזאת. ביו"ש מדברים על ריבונות כבר שנים, אבל מנהיג הימין לא חש דחף לבצע. לו היתה ישראל מציגה פירוט ריבונות בזמן, תוכנית המאה היתה נראית אחרת - עם גבולות גזרה שלנו, ודרישות הרבה מעבר כדי להתפשר בדיוק על מה שנכון.

חלקנו מסונוורים מטראמפ ואחרים מגלים נאמנות עיוורת לנתניהו, אבל כשהימין הביביסטי מדקלם את יתרונות הסיפוח, הוא לא ממש יודע על מה הוא מדבר. גם בהסכם חברון שחתם הליכוד ב־1997 היו פערים קשים בין המחשבות לבין השטח - כך למשל, שורטט קו גבול על מצבה בת מאתיים שנה. כאז כך היום - לו היו טורחים להסתובב בשטח היו מגלים שמשרד הפנים הפלשתיני סופג עומס פניות של אזרחי הרשות שמבקשים לוודא שהם רשומים דווקא בצד שיסופח, ושמובלעות יישובים יהודיים אינן עולות בקנה אחד עם חזון ישראלי לאומי.

כשילדיי התכוננו לבגרות באזרחות ובאו אלי עם שאלות, בדקתי: קראתם את החומר? במקרה של הליכוד אני חוששת שלא. לגבי שופטי בג"ץ, אפשר לומר שקראו אבל אז קשה להגיד שנחלצו לעזרת הפלשתינים. גם הפעם, האליטה המשפטית השלטת פשוט בזה לצד הישראלי של המתרס.