טראמפ זרק אל גנץ תפוח אדמה לוהט

השבוע התרחשו שלושה "טוויסטים" בעלילת הסיפוח. הראשון - התגברות סימני ההתנגדות בקרב מנהיגות המתנחלים לסיפוח בקעת הירדן; השני - הדרישה האמריקנית להסכמה בין נתניהו וגנץ באשר לצורך במהלך; והשלישי - הסקר המפתיע בערוץ 12, שלפיו רק 5% מן הציבור רואים בסיפוח נושא חשוב, ושיעור מתנגדיו גדול בהרבה מאלו התומכים בו (46% לעומת 34%).

הרגע שלו להפגין עמוד שדרה. גנץ עם טראמפ // צילום: אלעד מלכה

ההתנגדות בקרב המתנחלים אינה נובעת רק מדחייתם החד־משמעית את חלוקת הארץ ממערב לירדן ואת הקמתה של מדינה פלשתינית, מפורזת ככל שתהיה, אלא מאי הנוחות שתיגרם לאזרחים הישראלים שיחושו מסוגרים. לטענתם, סביר שהיחסים הטובים שיש להם כיום עם התושבים הפלשתינים יתערערו, ומי יערוב לכך שהאלימות, שהבקעה פטורה ממנה כיום, לא תפרוץ?

עמדתם לא השתנתה גם לאחר שיחה ממושכת עם נתניהו, שביקש לשכנעם כי גם אם תקום מדינה פלשתינית, היא לא תהיה מדינה אמיתית ולכן לא תהווה סכנה. אם למרות כל מגבלותיה יבקשו הפלשתינים לקרוא לה מדינה, שיבושם להם, אמר רה"מ לראשי המתנחלים - שלא קנו.

הם מבינים כי תוכנית טראמפ היא ניסיון להתחכם עם העולם, ולהשתמש בלקסיקון השלום המקובל (מדינה פלשתינית, בירה בירושלים, חילופי שטחים ועוד), תוך ריקון, למעשה, של המושגים הללו מתוכנם: המדינה הפלשתינית קטנה מאוד ומקוטעת מאוד, הבירה בירושלים היא על שטח קטן מאוד מהעיר המאוחדת ורובה יימצא מחוץ לשטח הריבוני ולא יכלול כלל את העיר העתיקה. חילופי השטחים אינם באותו היקף ובאותה איכות, וקליטת פלשתינים מן העולם במדינה שתקום, תיעשה תחת עינה הפקוחה של ישראל ותוך בקרה על היקף הנכנסים.

הבעיה - אומרים המתנגדים מימין - היא שאם כדי לספח חלק מן הגדה יש צורך לאמץ את תוכנית טראמפ כולה, תסכים ישראל לכל מה שהימין סירב לו ונאבק נגדו מאז הסכם אוסלו ב־1993. ההתנגדות הזו, גם אם אינה מייצגת את כל הנהגת המתנחלים ואף לא את רובה, מהדהדת גם בוושינגטון.

בוושינגטון הבהירו כי ייתנו "אור ירוק" כשיתברר ששני ראשי הממשלה שלנו שלמים עם המהלך, לאחר שהמומחים יציגו בפניהם את התמונה, כולל השלכות הסיפוח. בהבהרה הזו מנטרל הבית הלבן, למעשה, את חופש הפעולה שקיבל נתניהו בהסכם הקואליציה, אשר מחריג את נושא סיפוח שטחים בגדה מן הווטו של גנץ בכל הנושאים האחרים. כיוון שההסכם מתנה את המהלך באישור אמריקה, וכיוון שטראמפ זורק את תפוח האדמה הלוהט הזה בחזרה לממשלת האחדות ומתנה את אישורו בהסכמת ראשי הממשלה, יצטרך נתניהו לשכנע את גנץ כי כדאי מאוד לסכן את היחסים עם ירדן ואת העומק האסטרטגי בן 300 הק"מ שלנו, עד לגבול ירדן־עיראק, תמורת עומק של כ־30 ק"מ שיסופח לישראל.

הסקרים הופכים גם את התועלת האלקטורלית מן המהלך לחסרת משמעות, בוודאי אל מול הסיכוי שאפילו חלק מן ההשלכות השליליות שלו יתממשו.

גנץ מכיר טוב יותר את השטח מעמיתיו הפוליטיים החדשים. הוא מבין את היתרון הגדול שיש לישראל מן הקשרים הביטחוניים עם ירדן ועם הרשות הפלשתינית, והוא יודע שגם מנהיגי מדינות ערב הלוחשים באוזנינו שירי אהבה לא יוכלו לעמוד מול הכיכרות ולהמשיך במה שנטווה בינם ובינינו בעקבות הסכם אוסלו. העמדה האמריקנית החדשה מעניקה לו מנוף שלא היה בידו עד לפני ימים אחדים. זהו הרגע שלו לעמוד על מה שנראה בעיניו "ישראל לפני הכל".