בג"ץ שוב לא הפתיע - אבל הימין יכול לבוא בטענות רק לעצמו

זה כבר נהיה טקס קבוע. אחת לזמן ובהתאם ללוח הזמנים שקובעים לעצמם ולכולנו שופטי בג"ץ, משוחרר לאוויר העולם פסק דין שערורייתי, והימין בצורה צודקת אך פבלובית לחלוטין מסתער בחמת זעם במטר ציוצים, תגובות והתבטאויות על הפסיקה הבג"צית.

לא פחות משלוש שנים לקח לשופטינו האיטיים לנפק את ההחלטה המבטלת את חוק ההסדרה, וכמו באינספור פסיקות קודמות נשלפו העטים, המקלדות והזעם הימני הקדוש. המחזה החוזר הזה הוא מגוחך ומיותר הפעם, והיה מיותר בפעמים הקודמות, והוא בעיקר מה שמאפשר לו להמשיך.

אלו לא השופטים! לא אליהם צריכות להיות מופנות האצבעות, הטענות והמענות, וממילא שחורי הגלימות אינם סופרים את מי שהיו פעם ריבון בישראל והפכו לנתיני הכת המשפטית. אלו הפוליטיקאים.

פסילת חוק ההסדרה אינה אלא עוד הוכחה לכישלון הקולוסאלי הימני תחת נתניהו, האחראי הראשי להפקרת ערוגת הדמוקרטיה והפרדת הרשויות הישראלית לצמח הפרא המשפטי שסיפח לעצמו את הדמוקרטיה במדינה ואת הבלעדיות על קביעת חוקיה ומדיניותה.

ונתניהו אינו לבד. חוק ההסדרה היה חוק דגל של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד. "בג"ץ כבר אינו סניף של מרצ", אמרה שקד בראיון, והנה נקרעה המסיכה והתגלה ולא לראשונה כי "המהפכות" שביצעה שקד במשרד המשפטים היו פיקציה תעמולתית לכל היותר.במקום לעמוד למול השופטים ולערוך שינויים מהותיים, החליטה לשחק במגרש שלהם ולהגניב בחשאי צמד שופטים שאולי, ייתכן, ואם יתמזל מזלנו, יום אחד יכתבו שורת מחץ בפסק דין שעליו לא היתה להם שום השפעה. וזה מבלי לדבר על כישלונה המוחלט בסוגיית הפרקליטות.

כולם אשמים במחדל, מימינה ועד הליכוד, מבנט ועד יובל שטייניץ, והפניית הזעם אל עבר השופטים היא המתנה הגדולה ביותר שיכלו להעלות על הדעת. ללכת בלי וגם להרגיש בלי.

דור האימפוטנציה הימני הנוכחי מפחד יותר משופטיו מאשר ממצביעיו, בזמן שהממשלה הישראלית האמיתית שוכנת על הדרך שבין רחוב צלאח א־דין לגבעת רם, מי שאמור לייצג את הציבור ולפעול מול תוכנית סיפוח המדינה מצד המשפטנים עסוק בסכסכנות פנימית ובהטלת האחריות על אחרים. מצב של ווין ווין קלאסי לכל הצדדים חוץ מזה של המצביעים. השופטים נהנים, הפרקליטים משתוללים, הפוליטיקאים מתענגים על רכותו של עור הצב והאזרחים? כבר אמרנו, הם נתינים, רעש רקע שמגביר את קולו בקלפי אחת לכמה שנים או חודשים (בכפוף להחלטת בג"ץ, כמובן).

כדי שהמוטציה הדמוקרטית הזו תשתנה חייבים נבחרי הציבור להרגיש מעט רעד בכיסא. אין טעם להמשיך לתקוף את בג"ץ ואת מתקפת המגלומאניה הבלתי נגמרת שהוא חווה. הכתובת להפגנות היא לא גבעת רם אלא רחוב בלפור, והן מעולם לא היו צריכות להיות מחוץ לבית נשיאת העליון בתל אביב אלא מחוץ לביתה של שרת המשפטים.

עד שזה יקרה, נמשיך להיות לכודים במעגל של האשמת שופטים ורפיסות פוליטית. ניפגש שוב באותו מקום ונקיים את טקס הכעס המיותר לאחר ביטול ההחלטה על החלת ריבונות או אחרי פסילת חוק הלאום.