תהיו חלשים, זה על אחריותנו

הריגתו המחליאה של ג'ורג' פלויד הציתה את ארה"ב, ואחר כך גם את אירופה, במחאה שגלשה לביזה, לכאוס ולאנרכיה. לכולם ברור כשמש שהרצח של פלויד הוא מקרה מייצג של תופעה נרחבת - גזענות משטרתית נגד השחורים. איש לא מפקפק בהנחת המוצא הזאת, והשאלה היחידה שנשאלת היא כיצד ראוי לטפל בה.

אלא שיש פרשנים אמריקנים הסבורים שהנתונים מספרים סיפור מורכב יותר, והוא לא בהכרח קשור לגזענות ממסדית. השחורים בארה"ב מהווים כ־13 אחוזים מכלל האוכלוסייה, אך הם מעורבים ב־53 אחוזים ממקרי הרצח באמריקה וב־60 אחוזים ממעשי השוד. גם לבנים נורים על ידי שוטרים, אבל שקלול נתוני המעורבות בפשיעה חמורה מלמד שלחשודים שחורים אין בהכרח סיכוי גבוה יותר להיפגע מירי מאשר לחשודים לבנים. הבעיה שממנה סובלת האוכלוסייה האפרו־אמריקנית היא שיעורי פשיעה מדאיגים, ולטענת פרשנים - גם תת־שיטור, ולא שיטור־יתר.

אז איך הגענו לגל מהומות בגלל בעיה שלא בהכרח נכנסת לתבנית ברורה של מאבק לשחרור מדיכוי רצחני? התשובה קשורה במשטר שיח, שקובע על מה מותר ועל מה אסור לדבר. הפסיכולוג החברתי ג'ורדן פיטרסון מספק דוגמה: תופעת הנערות שנכנסות להיריון ומביאות לעולם ילדים למשפחות ללא אב, היא מקדם פשע עתידי מובהק. התופעה הזאת נעשתה לשכיחה במיוחד בקרב האוכלוסייה השחורה בארה"ב. כיום רק כ־38 אחוזים מהילדים השחורים חיים במשפחות שיש בהן אב ואם, לעומת 78 אחוזים מהילדים הלבנים. אלא שדיון פתוח על ההשלכות השליליות האפשריות של התופעה הזאת אסור לקיים, כי הוא ישחרר מהבקבוק את שדוני המיזוגיניה והגזענות, והוא גם במידה רבה "לא תקין" מבחינה אקדמית.

כך יוצא, שדווקא הכוחות שלכאורה מתיימרים להוביל את המחאה לצד השחורים, ואפילו בשמם, מגבילים את היכולת לדון במורכבות שלה. התנועה הפרוגרסיבית הביאה לעולם את השילוש הקדוש: התקינות הפוליטית, התשוקה הלניניסטית ל"הרס העולם הישן", והיסודות הניאו־מרקסיסטיים של יחסי מדכאים־מדוכאים או פריבילגים ומוחלשים. הפרשנות למציאות המורכבת מוכתבת מראש.

על פי התפיסה הזאת, למשל, אסור לציין את שיעורי הפשיעה של ה"מוחלשים" או להצביע על מקדמי פשיעה פנים־קבוצתיים, כי זה ייחשב לגזענות. תיקון הבעיה יכול לבוא רק באמצעות האשמת החזק וזיהוי מנגנוני הדיכוי וההחלשה שבהם הוא משתמש. אין פלא שטקסי ה"העצמה הקבוצתית" שאנחנו רואים ברשתות החברתיות בימים האחרונים, הם בעצם טקסי השפלה - או השפלה עצמית - של ה"פריבילגים" (לבנים עירוניים) בידי ה"חלשים" (שחורים).

מי שמשלמים את המחיר בסופו של דבר, הם החלשים, משום שברידוד השיח ל"קורבן" ו"מדכא", אליטות פרוגרסיביות הופכות לחסם המונע דיון ביקורתי על הנעשה בתוך קהילות ה"מוחלשים" או סותר את נרטיב ה"החלשה". הלהיטות של לבנים, עירוניים לרוב, ובפרט כאלה המעורבים בשיח הציבורי, לזהות את עצמם כ"פריבילגים" ו"מדכאים", ולקבל בפומבי "אשמה" ו"אחריות" לדיכוי, מעבירה לקהילות ה"חלשים" מסר ברור מאוד: אין צורך שתהרהרו באחריות שלכם למצבכם. זה עלינו, תישארו "חלשים" לנצח.

צילום חיצוני באפליקציה: אי.אף.פי