הייתה זו המשוררת זלדה שלימדה אותי שירושלים היא עיר שלא ניתן באמת להפתיע אותה ולהותירה פעורת פה. הרי את הכל היא כבר חוותה. "אין כאב, אין פשע ואין אהבה" שאבניה המיוחדות לא ספגו במשך אלפי שנותיה, ולכן הכול בה צפוי ומעובד היטב. כך חשתי גם אני משעה שהצטרפתי ליושביה. לכל אסון, לכל צרה ולכל מצוקה היה לעיר הנצח הזו פתגם מוכן מראש המבוסס על ניסיון חיים מצטבר של אינסוף נביאים, משוררים, קנאים, מטורפים ובני אדם "רגילים" שהסתובבו ומסתובבים בה.
אבל בשבוע שעבר, כשחזרתי מביקור תנחומים בסוכת האבלים של משפחתו של איאד אלחלאק, נדמה היה שאפילו החומות המוארות - תמיד עומדות הפעם פעורות פה וחסרות מילים לנוכח טרגדיית הריגתו של ספק-גבר-ספק-ילד זה, שהיה בן 32 אבל אהב עדיין לצפות בסרטוני מיקי מאוס קצרים וישנים במחשב. ילד שהכיר לאורך כל חייו כל מרצפת ומרצפת בדרך למרכז אלווין לצרכים מיוחדים בעיר העתיקה אבל עד הצעד האחרון התהלך שם תמיד בחשש ובפחד. כלא שייך.
ישבנו שם - יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים, דתיים וחילונים - ושתקנו יחד כשהאב סיפר בקול עייף על בנו האוטיסט שלקח הרבה זמן עד שלמד ללכת לבד ברגל למרכז בלי לפחד משוטרי מג"ב שהוא היה חייב לעבור על פניהם מדי בוקר. איך היו מוודאים מדי בוקר שהוא לוקח איתו שתי תעודות: אחת שבה נכתב בעברית ובערבית שהוא לומד במוסד הזה כבעל צרכים מיוחדים. והשנייה תעודת נכה מהביטוח הלאומי. "לכל מקרה של צרה", אמר האב, "שיהיה לו". "לכל מקרה של צרה", הוא אמר שוב ולא היה צריך להסביר שבשבת שעברה אף תעודה לא עזרה לו. גם לא המדריכה שניסתה לסוכך עליו ולהסביר לשוטרי מג"ב שהוא אוטיסט.
זה לא שאין מה לומר. יש הרבה מילים שחייבות להיאמר. על מה שהביא להצבת החיילים שם, על מה שהוביל להרג הזה ועל מי שסחטו את ההדק כשאיאד כבר היה מקופל ופצוע. יש מילים והן בוודאי עוד ימצאו את דרכן לכתבי האישום שעוד יוגשו. לכולנו. אבל בליל אמש לא היה להן מקום.
כי איאד - שיהיה תמיד "ילד מיוחד" – נהרג.
רק כשהצלתי להסדיר חזרה את הנשימות, הרבה אחרי שחלפנו על פני שער שכם, הגיחו מילותיה של ויסלבה שימבורסקה ב"סוף והתחלה" ומילאו את השתיקה:
"אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות/...
מישהו ומטאטא בידו/ עוד נזכר איך היה./מישהו מקשיב/ ונד בראש שלא נתלש./
אך כבר בסביבתם/ יתחילו להסתובב כאלה, שזה ישעמם אותם./
מעת לעת מישהו עוד יחפור מתחת לשיח/ טיעונים אכולי-חלודה/ ויעביר אותם לערימת השיירים./ אלה שידעו/ מה התרחש כאן ומדוע,/ חייבים לפנות מקום לאלה/ שיודעים מעט./
ופחות ממעט./ ולבסוף, שום דבר.
בעשב, שכיסה/ את הסיבות והתוצאות,/ מישהו חייב לשכב לו / עם שיבולת בין שיניו /
ולבהות בעננים." (תרגום רפי וייכרט)
ואולי למישהו ההוא יקראו גם איאד.
פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
