"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הציבור מבולבל ומחפש היגיון

,עודכן

מזל טוב! אתמול מלאו חודשיים ליום שבו נכנסה המסיכה לחיי היום־יום שלנו. נדמה שהיא פה כבר מזמן, אבל רק בתחילת אפריל נחתם הצו המחייב עטיית מסיכה במרחב הציבורי.

בשבועות שחלפו, הספיקו הישראלים לנהל יחסי אהבה־שנאה עם פיסת הבד שמחממת אותנו ומקשה על הנשימה בקיץ הישראלי. יחד עם אווירת "סוף הקורונה" שהחלה, ההיענות של הציבור להנחיות מתרופפת.

כפי שהיינו מהראשונים לסגור את השמיים, גם בנושא המסיכות הקדימה ישראל מדינות רבות. כיום חובת עטיית מסיכות נהוגה בכ־50 מדינות, ובהן צ'כיה, אוסטריה, גרמניה, טורקיה ואחרות.

בישראל הקנס על אי עטיית מסיכה עומד על 200 שקלים, אך כמעט שלא נאכף. במדינות המפרץ, להבדיל, הוכרז באמצע החודש קנס שעשוי להגיע לסכום של 55 אלף דולר או שלוש שנות מאסר - למי שלא יעטה מסיכה בציבור.

בארגון הבריאות העולמי החזיקו עד לסוף השבוע האחרון בעמדה, שלפיה אין תועלת בעטיית מסיכות בציבור הרחב אלא רק בקרב החולים. אלא שביומיים האחרונים הרחיב ארגון הבריאות העולמי את ההמלצה שלו לעטות מסיכות במקומות שבהם הנגיף מתפשט ובתנאים שבהם אי אפשר לשמור על ריחוק פיזי, כמו בתחבורה ציבורית או בחנויות. בארגון הדגישו כי "מסיכות לבדן לא מגינות מקורונה, ויש להשתמש בהן כחלק מאסטרטגיה".

אפילו פרופ' רן בליצר, אחד הדוברים הרהוטים והמנומקים של משבר הקורונה, הודה ששינה את דעתו "מקצה לקצה בנושא המסיכות". בתחילת המשבר הוא החזיק בדעה שמסיכה יעילה רק כאשר אדם חולה לובש אותה, ושאין צורך ללבוש אותה במקומות הומי אדם. אך בהמשך הסביר שנחשף למידע מדעי חדש, על אודות ההפצה של הנגיף בטיפות רוק והבין כי כחלק מניהול הסיכונים יש צורך בעטיית מסיכה.

חבל שבמקום לנזוף בנו ולדרוש מהציבור להיות "ממושמע", אנשי המקצוע במשרד הבריאות לא משתפים בנתונים מחקריים שיש בידיהם ושיכולים להעיד על יעילות השימוש במסיכות.

כדי שתהיה היענות, צריך לא רק שקיפות במידע אלא גם היגיון. מדוע אם אדם הולך ברחוב בגדי ספורט בפעילות ספורטיבית הוא פטור ממסיכה, בזמן שאם הוא הולך לבדו לא בפעילות כזו הוא חייב לעטות מסיכה? מדוע יש מדינות דוגמת דרום קוריאה שמגבילות שימוש במסיכות רק במקומות צפופים כמו תחבורה ציבורית, ומדינות אחרות מגבילות לחנויות ולמקומות סגורים? מה התועלת בעטיית מסיכה ברחוב?

עטיית מסיכה, כמו חיסון לילדים, היא לא רק דאגה לבריאות האישית אלא גם אקט של סולידריות חברתית והגנה על האחרים. כשאנו מתחסנים אנו מגינים על אנשים חולים או מבוגרים שאינם יכולים להתחסן. המסכה לא תגן עלי אם אדם חולה לידי לא יקפיד על כך.

הציבור יעטה מסיכות אם ירגיש שיש היגיון בהנחיות - ויאמין בהן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מיטל יסעור בית-אור

כתבת בריאות

כתבת הבריאות של "ישראל היום" מאז 2012. החלה את דרכה ככתבת ב"רדיו דרום" בבאר שבע, ובהמשך הייתה כתבת אזור הדרום בגל"צ וגם בחדשות בכבלים. נדבקה בחיידק הבריאות ב-2005 והפכה לכתבת התחום ב-ynet. בוגרת יחידת דובר צה"ל. בוגרת קורס קידום בריאות בקהילה ובארגון מטעם משרד הבריאות. נשואה, מגדלת שלושה ילדים וכלבה ומתרגלת יוגה. "ריגשה אותי במיוחד הודעה שקיבלתי מאישה חולת סרטן שכתבה לי שהיא חיה בזכות כתבה שפרסמתי עליה שלוש שנים קודם לכן. היא הייתה זקוקה לתרופה שלא הייתה בסל התרופות, ובעקבות הכתבה גייסה תרומות"

כדאילהכיר