להיות מהגר בימי משבר

ובימים שכאלה, כשרוח רעה מנשבת ותוהו ובוהו, נושא המהגר את עיניו אל מעבר לים וגעגועיו דוקרים הרבה יותר. ורוחו השפופה שואפת אל מחוזות ילדותו, אל הבית. ונפשו משוועת למוכר ולידוע, לחיבוק שחוזקו מעיד על שניים - המחבק והמחובק.

אנשים אינם מהגרים כדי להתעמת עם הממסד הקולט, אלא כדי להיטמע בו. מי שחש שייך, יש לו הפריבילגיה להתבדל. לא כך במקרה של הגירה. לעולם תחפש איך להתאים את קולך לקולו של המקום. וגם אם תקפיד לשמור על צלילך המקורי, הרי שתוותר על רבעי הטונים, על המקצב, כדי שלא תהיה זר מדי, והאוזן תזהה את השוני, אבל לא תירתע ממנו.

הישראלים שחיים באמריקה, ברובם המכריע, השכילו לשלב בין מולדתם לבין היבשת החדשה. אימצו את המנהגים וכללי הנימוס ומילות הקוד, יודעים לעטות על עצמם את חליפת הכוכבים, מעומלנת ומגוהצת, בעודם יוצאים אל עמל יומם. אבל מתחתיה הם לובשים, עדיין, חולצה מחוספסת. וכך הם מאפשרים לעצמם את עצמם ואת המקום, יחד, כמו במחזה של בקט הם מאלתרים ומחדשים ומעניינים בתוך המסגרת הנוקשה.

והם רבים, הישראלים: אלה שרצו גדול ורחב, שהרגישו ריאות מכווצות ונזקקו לאוויר. מי שהעדיפו חלומות גדולים על פני מציאות בטוחה. שהביטו למעלה כדי לראות גורדי שחקים במקום קרני שמש. שסיננו כבדרך אגב, בצניעות מזויפת, "אמריקה", כשהבפנים מחייך חיוך של ניצחון.

כן, ניצחון. על ההשתייכות לדבר העצום הזה. על נסיעות ארוכות, נופים משתנים, אגמים ומדבר ושלג וחום מעיק שכולם מצטופפים תחת אותו דגל. על אאוטלטים זולים ובתי קרקע אפשריים. ואם אפשר, לכל זה, להוסיף גם ערוץ ישראלי וחינוך יהודי ואמנים ששפתם היא שפתך - הרי שהצלחת ליהנות מכל העולמות, הסתדרת.

ואז משבר. בהתחלה וירוס שסוגר את הקווים והופך את המרחק משם לבלתי אפשרי לחצייה. ואז ברך על צוואר שהופכת מאכלת, ולפתע כל מה שהיה ברור והגיוני נמוג. כמו כל דבר באמריקה, הכל בגדול, הדבקה ומוות ואלימות וביזה, וירוס וזעם שמתפשטים במהירות ושום מסיכה לא מגינה מפניהם.

ומה שהדחקת וחשבת שהצלחת להשאיר מאחור צף: משפחה, חברים, חברות, צליל של מילים, אחיזה וזהות. ועייפות גדולה משתלטת ושיר געגועים מתנגן באוזניים ולא מרפה. זה לא שלי, מה שרע ורקוב כאן, זה הדנ"א שלהם. מלחמה על שוויון וצדק ונגד אלימות כלפי מיעוטים היא מלחמה נכונה, אבל היי, זאת לא המחלקה שלי.

והזכוכיות שמתנפצות ברחוב מנפצות גם אשליות של ביטחון וידיעה. כי אלימות כזאת לא נדע, כנראה, אף פעם. ובסוף, בסוף, לא משנה מה, אנחנו נגיד "קורונה" ולא קוביד 19.