והרי החדשות ועיקרן תחילה

מזלג שנופל בתל אביב יעשה רעש בכל הארץ ויקבל אייטם באתרי החדשות המובילים • ככה זה כשהניתוק הברנז'אי נוגע לכל תחום כמעט בחיינו, ומביא לייצוג ציבור שרחוק מלהיות הרוב

השבוע דיווחו ארבעה אתרי חדשות- ynet, מאקו, וואלה ו"הארץ" - על סגירתה של מסעדת האנוי. אחד מהם אף הביע חשש שמא בעקבותיה תיסגר גם מסעדת הבראסרי. נעצבתי מאוד. גם כי כישלונו של עסק הוא עניין מצער, וגם כי זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי על האנוי. ואיזו תל־אביבית בלאי אני, אם אין לי מושג מהם המקומות הלוהטים לאכול בהם?

איור: שמעון אנגל

מסעדנות היא מקצוע מאתגר גם בימי שגרה. לפי נתוני איגוד המסעדות, כשליש מהמסעדות לא מצליחות להחזיק מעמד שנה, ורק 20 אחוזים ישרדו יותר מחמש שנים. 3,000 מסעדות נסגרות מדי שנה. רק מעטות מהן זוכות להגיע לכותרות. מה ייחודה של "האנוי"?

ובכן, הניחוש שלי הוא שהיא היתה מוכרת ואהובה על עיתונאים מהאתרים שנזכרו לעיל, בעולמם היתה לה חשיבות, ולכן באופן טבעי ייחסו ערך חדשותי לסגירתה.

אז זהו, שלא.

חשיבותן של חדשות נקבעת במידה רבה לא על פי השפעתן על כלל האזרחים, או על הרגשות שהן עשויות לעורר בציבור גדול, אלא על התרשמותם האישית של העורכים והכתבים מטיבם של הנושאים שמצטברים על שולחנם, ובעיקר על טעות אנושית נפוצה: האמונה הבוטחת שמה שחשוב לי, מן הסתם חשוב גם לאחרים. הידיעה על סגירת המסעדה העידה רק על דבר אחד - למי שכתב ופרסם אותה אין ולו שמץ של מושג מה חשוב למי שאינו תל־אביבי מהמעלה הראשונה. לא הייתי מתרברבת כאן אלמלא הרגשתי שזו חובתי המקודשת, ויש דברים שחייבים להיאמר: אני תל־אביבית דור שלישי גם מצד אבא וגם מצד אמא, ואם אני לא שמעתי על מסעדה כלשהי - היא לא אמורה להגיע לחדשות, אלא אם כן התבצע בה רצח או להבדיל נמצא במטבחה אווז עם שלוש כנפיים.

אין נזק בפרסום ידיעה על סגירת מסעדה שאהובה ככל הנראה על ציבור גדול כל כך של עיתונאים. אבל דווקא הידיעה התמימה הזו מסגירה את האופן שבו רואים כלי התקשורת את עצמם: שגרירים נאמנים של הצופים והקוראים, או לפחות של ציבור גדול שחולק איתם את העדפותיהם הקולינריות כמו את תחומי העניין האחרים שלהם וגם את נקודת מבטם על דברים חשובים יותר. ברור שאני מתכוונת לפוליטיקה, וברור שלא חמקה מעיניי העובדה שהאתרים שמצאו לנכון לעסוק בסגירת "האנוי" נוטים, איך לומר בעדינות, כלפי שמאל, וללא העדינות: נגד ראש הממשלה.

רוב מערכות כלי התקשורתהישראלית מייצגות ציבור שהוא קטן מכלל הצופים, מה שקוראים בעברית "מיעוט". אין בכינוי זה כדי לטעון שמיעוט זה אינו צודק, או שאינו מוצלח ומובחר או שאינו ראוי לשמש בתור ועדת הסינון העליונה של נושאים שיש להביא לידיעת הציבור. בהחלט ייתכן שהם כל אלה, אבל - לפני שהולכים להסביר למישהו דבר מה, או להציג בפניו עובדה, או פרשנות - ייתכן שכדאי לדעת מיהו. רמז: הוא לא בהכרח תל־אביבי שמכיר את כל המסעדות ברחוב לילינבלום. עוד רמז: הוא לא אנטי־ביבי כמותם.

ואותו ציבור שלא מתמצא בסצנה הקולינרית של תל אביב, לא בהכרח רצה בכל נימי נפשו שינוי פוליטי ב־2015, למרות הרוח הגבית שהעניקו כלי התקשורת המרכזיים לאותו "שינוי" בבחירות שנערכו באותה שנה, והסתיימו בניצחונו של בנימין נתניהו. וייתכן שהוא לא מתרשם מאהוד אולמרט כפרשן לענייני משפט נתניהו בפרט או שחיתות בכלל. ייתכן שאותו ציבור מזדעזע מהעובדה שתמלילים מחקירות נתניהו הודלפו לכתבים לענייני משפט, הרבה יותר מכפי שהוא מזדעזע מהתמלילים עצמם.

הציבור הגדול הזה חש אי־נוחות כאשר יושבי האולפנים והפרשנים מדברים על ראש הממשלה בזלזול. כיוון שרבים מהם הצביעו לו, טבעי שיחושו הסתייגות כאשר מציגים את תומכי נתניהו כחיות אקזוטיות ונדירות, מושא לחקירות אנתרופולוגיות. רבים מהם אינם סבורים שביקורת על המשטרה, הפרקליטות או היועמ"ש היא מתקפה על שומרי הסף, גם אם הכותרת מכריזה אחרת, וגם אם כל הפרשנים באולפן מרעימים בקולם "השתלחות! מתקפה! שחיתות!"

לפי הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה (זהו מוסד פוליטי, ולכן כדאי לקחת את מסקנותיו בעירבון מוגבל) מידת האמון הציבורי בתקשורת היא 36 אחוזים. זה נתון לא מרשים, והוא מעיד על כך שמי שמאמין לתקשורת הוא מיעוט.

מיעוט גדול - בהחלט. מיעוט מכובד - אדרבה. אבל מיעוט. וכשמיעוט מנסה לשכנע רוב - יאללה בכיף, אבל לפחות שיידע שהוא מיעוט ושלא ינסה לדבר אל הרוב כאילו הרוב דביל. הייתי מציעה לא להפגין עוינות כלפי הרוב, העדפותיו, טעמו ושיקולי ההצבעה שלו.

לא אטען שהרוב אינטליגנטיולא שהרוב צודק מעצם היותו רוב. אבל הבה נודה על האמת: גם המיעוט לא בהכרח צודק רק מעצם היותו מיעוט, והוא גם לא צודק מעצם היותו עיתונאי או פרשן. אלה גם אלה אינם פטורים מהמאמץ לשכנע את בני הפלוגתא שלהם, ובאופן מעשי, אני מטילה ספק ביעילות שיטות שכנוע שמתבססות על שיחות שמתקיימות בקבוצה הומוגנית שחבריה מכירים מסעדה תל־אביבית אחת יותר מכפי שהם מכירים את האנשים שהם מנסים למכור להם מידע חדשותי.

בצעירותי נהגתי להצביע "רצ" - אחד מגלגוליה הקודמים של מרצ. מדי בחירות הוכיתי בתדהמה כאשר זו גרפה פעם אחר פעם מספר חד־ספרתי של מנדטים, למרות שכל מי שהכרתי הצביע לה. מובן שלרגע לא הבנתי שאני מיעוט. העדפתי להאמין שמדובר בתקלה זמנית, שתתוקן בהצלחה בבחירות הבאות. איכשהו לא הסתייע.

אין פסול בהשתייכות לקבוצת מיעוט. אבל יש יותר משמץ של נרקיסיזם במחשבה שכל מה שמחוץ לטווח האישי שלך הוא טעות. לא חייבים לאהוב את הרוב. אבל בתור התחלה לא כדאי לזלזל בו רק כי הוא לא אוכל במסעדות שאתה אוהב, או מצביע לאנשים שאתה שונא.