ביום ראשון הייתי בהפגנה מול בית המשפט המחוזי בירושלים כדי לתמוך בראש הממשלה בנימין נתניהו. מסביבי גדשו את הרחוב מאות רבות של מפגינות ומפגינים, רובם מזרחים, שנשאו את דגלי ישראל שהתנופפו ברוח הירושלמית הקרירה. הם הגיעו מכל רחבי הארץ, אנשים מבוגרים, אנשי עבודה שברבים חקוקה הידיעה שהליכוד הזקיף את קומתם, חיבר אותם לכדי השפעה שנשללה מהם בגסות ובאטימות לב כשאנשי השמאל שלטו במדינה.
ובפרפראזה מתוך הרומן "שירה" של שמואל יוסף עגנון, גדול הסופרים העברים, מצאתי באותם הרגעים של התכנסות לתפילה משותפת לכך שראש הממשלה ייצא חף מפשע, כי נכנסה בי רוח חדשה שאפשר לקרוא לה רוח חירות. חשתי שכאן אני נמצא בתוך בני אדם שכמותי, והרבה מתכונותיי מצויות בהם והרבה מתכונותיהם מצויות בי ואינני צריך להשתדל כדי לראות את עצמי שווה להם, שממילא אני שווה להם.
מנגד, ניצבה חברת הכנסת מהשמאל תמר זנדברג. זו, בהתנשאות טיפוסית, בחוצפה ובעזות מצח כינתה את אנשי הליכוד "הסמרטוטים של ביבי". בימים אלה אין קללה במילון הקללות הגדול שאנשי השמאל אינם מרעיפים עלינו - על המזרחים, על תומכי הליכוד, על גוש הימין. חיוך קטן עולה על השפתיים כאשר אני נזכר כי דרכה הרעיונית של זנדברג נדחתה בבוז על ידי הציבור, ומפלגתה עומדת להיעלם. שולמית אלוני שהנהיגה את מרצ הגיעה ל־12 מנדטים. זנדברג וחבריה אחרי שלוש מערכות הבחירות מדגדגים בקושי שלושה מנדטים ועומדים בפני מיתת נשיקה מידי הבוחרים. האם יש בקרת נזקים מינימלית? שלל גידופים וקללות, בקיצור, חיקוי עלוב של תגרני רחוב אפופי שנאת חינם.
מאז ימי הולדתה של המדינה חלק מראשי השמאל קבעו את העמדה היסודית שלהם, ששקועה היתה בשנאה תהומית כלפי המזרחים, ומאז הם אך ורק משכללים אותה.
אחד ממובילי גישה זו היה פרופ' מרטין בובר, שתקף בחריפות יוצאת דופן את ראש הממשלה דוד בן־גוריון על מדיניות העלייה שלו ביחס לבני עדות המזרח באוקטובר 1949.
בובר, שהיה תומך נלהב במדינה דו־לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, לא ראה בחזונו אפשרות לשום קשר תרבותי עמוק בין אשכנזים למזרחים: "המשבר הממשמש ובא מצד אי־ההתאמה, העצומה והגוברת והולכת מיום ליום, בין אותה הסולת המושכת, האוחזת, המעצבת, ובין עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות, מבחינת הקשר הלקוי שבין חבורה לחבורה, ועוד יותר מבחינת הקשר הלקוי שבין איזו מן הקבוצות החדשות לבין העם המתהווה. יש אמנם מסורות, ובצדק אמר דינבורג, שיש מסורת מיוחדת למרוקנים וכו', אך מסורת משותפת חיה אין (פרופ' ב"צ דינבורג (בקריאת ביניים): מצומצמת). אני מחפש, אך איני רואה אותה. איני רואה אלא שברי לוחות".
הליכוד בהובלתם של מנחם בגין ויצחק שמיר, דוד לוי, ובהמשך גם אישים כמאיר שטרית, סילבן שלום ואחרים, הבין לעומק את המיצוי של הדפוס האידיאולוגי והמוסדי של תנועת העבודה ויצר את המהפך הפוליטי ב־1977. בלב ליבו של השינוי שהובילו ראשי הליכוד היתה הדמוקרטיזציה הגוברת של הזירה הפוליטית, בכך שהצליחו לשלב את השתתפותם של המזרחים, שכעת יכולים היו להיאבק לא רק על חלוקת משאבים או על הכוח היחסי שלהם. הליכוד שיתף אותם גם בעיצוב המרכז הפוליטי, דהיינו: הם החלו לקחת חלק פעיל בגיבוש תוכנית הפעולה הפוליטית והחברתית של המדינה.
בנימין נתניהו כראש ממשלה עשה את הבלתי ייאמן על פי תפיסתו של מרטין בובר - נתניהו איחה את שברי הלוחות. ישראל כיום היא דמוקרטית הרבה יותר משהיתה בימי דוד בן־גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר. בנימין נתניהו והליכוד דחו את הטענה כי המזרחים שעלו לישראל הובילו לאובדן החלום של מדינת המופת שעליה חלמו ראשי השמאל, ובכך האשימו את המזרחים בהאשמה שלעולם לא יוכלו להגיב לה.
במקום זאת הם הצליחו לכלול את הסמלים ואת המסורות של המזרחים ולשלב אותם במידה הולכת וגדלה במאגר הכללי של סמלי הזהות הקולקטיבית. נגד זה נלחמים בשמאל - הם רוצים להתמיד עם שברי הלוחות. מולם הליכוד נאבק להקים איחוי וצמיחה משותפת.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
החלום בין שבר לאיחוי
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
