הבלבול בין חקלאות לחקלאים

האם יש "דרך מלך", או "איזון נכון", במשוואה שבה נמצאים מצד אחד בריאות הציבור ומהצד השני "שמירה על פרנסת החקלאים" ו"כושר הייצור המקומי"? האם הציבור מוכן למציאת איזון שכזה?

עם כל הכבוד לייצור המקומי, ומובן שיש לכל ישראלי וישראלית כבוד רב לכך, האם מישהו באמת מוכן לסכן את הבריאות שלו כדי לשמור על פרנסת הלולנים? ספק רב אם הציבור היה מצביע בעד תשלום גבוה יותר על התוצרת החקלאית במטרה לשמור על פרנסת החקלאים, וזה מה שאנחנו עושים כבר יותר מ־72 שנים, אך כעת שר החקלאות סבור שגם כשהבריאות של הציבור מונחת על הכף, יש לשקול את ההקרבה הזו כדי למנוע יבוא.

מנכ"ל משרד הבריאות היוצא קבע, מתוך היכרות קרובה עם העניין, שהוא לא היה נותן לילדיו לאכול ביצים מתוצרת הארץ, הנגועות בסלמונלה.

סכנה לבריאות הציבור

הוא חזר והזהיר מפני הביצים מלולים מוזנחים ומיושנים, אך שר החקלאות אלון שוסטר לא מוכן לפסול על הסף מכירת תוצרת חקלאית שכזו, גם אם היא מסכנת את בריאות הציבור.

המקרה הזה מצביע על הפרה חמורה של הברית של השלטון עם העם: משרדי הממשלה אמורים לדאוג שמשרתי הציבור אכן ידאגו לאינטרס הציבורי ולא למנגנוני השלטון. שר החקלאות אמור לדאוג לאספקה שוטפת של תוצרת חקלאית זמינה, בריאה וזולה ככל הניתן. משרד החינוך אמור לדאוג לחינוך איכותי וזמין, וכך הלאה. אלא שלשרים יש פיתוי מיידי למצוא חן בעיני המנגנון, על חשבון האזרחים.

כך שר התרבות והספורט, חילי טרופר, עלול להחזיר את "חוק הספרים" הכושל, כדי למצוא חן בעיני הוצאות ספרים, ולהשית על הצרכנים מחירים גבוהים; שר החקלאות מונע יבוא ומייקר את התוצרת ופוגם באיכותה, וכך הלאה. זה המקום שבו הציבור צריך להשמיע את דברו ולהעניש שרים שבוגדים באינטרס הציבורי על חשבון עסקנותם.