"בפעם הראשונה שהתלוננתי על אלימות במשפחה", היא מספרת לי, "הרגשתי שאני עומדת למות. היינו נשואים עשר שנים, עשר שנים שבהן הוא לא עבד, אני פרנסתי אותו ואת שלושת הילדים משתי משרות. הרכב חנה ליד הבית ביום ובלילה, הוא לא הרשה לי לגעת בו. הבנתי שאני כבר מוכרחה לעשות משהו והתייעצתי עם עו"ד.
לא גזירת גורל. הפגנה נגד אלימות כלפי נשים, ת"א // צילום: יהושע יוסף
היא אמרה שכדי שיתייחסו אלי ברצינות אני צריכה להתלונן עם תאריכים קונקרטיים ואלימות מובהקת טרייה, כי אם אגיע אל תחנת המשטרה ואספר מה קורה כבר עשר שנים זה לא ירשים. וכך חודש ספטמבר 2019 עבר עלי בספירת מאורעות.
המקרה הראשון באותו חודש היה כשסירקתי את הבן הגדול, הוצאתי לו כינים וזה חרפן את בעלי, הוא אמר שאני מחפשת פגמים בילד. התקרב אלינו, תפס את המרפק שלי ואז את כף היד והחזיק את כל היד שלי ככה באוויר, עד שנגמר לו הכוח.
שבוע אחר כך עבדתי בלילה על המחשב, הכנתי הרצאה והוא הגיע והתחיל לנאום כמו שעשה כל לילה, לפעמים כל הלילה, חודשים ארוכים. פשוט עמד בחדר ודיבר על כך שאני מדורדרת מוסרית, שאני הורסת את החינוך של הילדים כשאני לא מגבה אותו כשהוא מרביץ להם, שאני מדברת עליו לא בכבוד, שככל שאני עובדת יותר אני מתקלקלת. הוא עמד ודיבר ואני המשכתי להקליד פסוקים על המחשב. הוא אמר 'תסתכלי אלי כשאני מדבר אלייך', וכשלא זזתי התקרב אלי ומעך לי את כף היד.
זעקתי מכאב. בדיעבד הסתבר שהאצבע היתה שבורה. בשבת שאחר כך הוא כלא אותי בחדר שלנו והתעלל בי באופן שאני מעדיפה לא לפרט. זה היה ממושך ומה שעזר לי לשרוד את האירוע היה השעון הדיגיטלי שעל הקיר, ספרתי את הדקות וידעתי שכל שנייה שאני סובלת כאן תעזור לי אחר כך כשאפרט את התלונה, הרי צריך להגיע עם דיווח כמה שיותר מפורט".
ע' היא אישה צעירה חזקה ומוצלחת. אי אפשר לדמיין גבר שמאיים על חייה, בטח לא לחשוב שהיא סבלה בשקט והמשיכה ללדת, לחייך, לעבוד ולשדר עסקים כרגיל. "למרות הכל פחדתי לערב משטרה. חששתי שאם בעתיד יחפש עבודה, רישום פלילי יסבך אותו.
"פניתי למחלקת הרווחה בעירייה. התקשרתי באצבע רועדת, שוחחתי עם פקידת סעד שאמרה שזה מזעזע ושהיא תדבר עם מנהל המחלקה ותחזור אלי. אחרי שבוע התקשרתי ושאלתי אותה מה קורה. מתברר שאת הזמן שחלף היא ניצלה כדי לספר לבעלי שהתלוננתי. זה בהחלט הסביר מדוע כבר שבוע הוא מסתובב עם נשק בבית, כשאין באופק מילואים. אני לא רוצה לפגוע בעו"סיות נהדרות שיש, אבל במסע שעברתי לשחרור מבעלי פגשתי רק כאלה שחשבו שאני מתעללת בגבר המקסים והשרמנטי שכולם הכירו ואהבו. אחרי שבוע הוא לא נתן לי לצאת לעבודה. פיזרתי את הילדים במסגרות וכשחזרתי לקחת את הלפטופ ששכחתי, הבנתי שעשיתי טעות, כי הוא לא נתן לי לצאת. וכך בוקר שלם ישב ליד הדלת עם הנשק ועם הסלולר שחטף לי. סביב הצהריים שקע בשנ"צ ואני ברחתי אל תחנת המשטרה. שם הבנתי שלכל תופעה יש שם, שחוויתי אלימות מינית ואלימות כלכלית מלבד האלימות הפיזית".
שאלון המסוכנות שערך לה התורן הותיר אותו המום, וגם אותה. היא לא האמינה שמה שהיא עוברת באמת כל כך נורא, והוא לא האמין שהגבר הגבוה, האדיב, הרגיש והעדין שכל העיר מכירה הוא בעצם מפלצת דו־פרצופית, והאישה המטופחת והרהוטה שניצבת מולו כזאת אבודה.
"אז מי אשם?" אני שואלת אותה. ע' מספרת על שופטים שהתקשו להאמין עד ששמעו את עדויות הילדים, על השכנים שהתלבטו אם כדאי להכתים את מלח הארץ, אבל גם על משפחה תומכת שלא פקפקה בה לרגע.
"אי אפשר לדעת, אחותי. אבל זאת לא גזירת גורל. ברגע שיבינו שזה לא שיגעון של פמיניסטיות אלא איום קיומי, נתחיל להתקדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו