רק חול וחול מימין ומשמאל

היקום הפוליטי השולי, כך מסתמן, שאליו נקלעה ימינה - בספסלי האופוזיציה עם מרצ, יש עתיד, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת - אינו מקרי. קיים מכנה משותף בין מפלגות אלה, למרות ההבדלים הרעיוניים. כולן שגו בהבנת תהליכי היסוד המכוננים את החברה הישראלית ונפלו קורבן לפער שבין המציאות לבין שאפתנותן הפוליטית.

הרשימה המשותפת, ואיתה מרצ, ראו לנגד עיניהן את חזרתו של סדר היום הליברלי והקוסמופוליטי בסגנון "אמא אירופה"; יש עתיד של הצמד לפיד את שלח פנטזה על תקומתו של השמאל הישראלי תחת מטריית שלושת הגנרלים; ואילו ישראל ביתנו חלמה על הפיכתה ממפלגה סקטוריאלית לגורם פוליטי המתייצב בראש המחנה החילוני הישראלי. אף אחת מהן לא הפנימה כי גבולות המגרש החברתי בישראל, שבתוכו מתנהל המשחק הפוליטי, רחוקים מאוד מהגדרת הקצה הליברלית־שמאלית.

גם ימינה שגתה באופן דומה, רק בהיפוכו של רעיון. ראשיה נפלו קורבן למערכת הדימויים השכיחה שהגדירה את החברה ואת הפוליטיקה הישראליות בעשור ומחצה האחרונים במונחים של ימין. המציאות לא הלמה את הדימוי. סגנונו של נתניהו, שפתו ועולם המונחים שבו השתמש אכן הגיעו מבית מדרש ימני־רוויזיוניסטי. הם התאפיינו בתקיפות, בצלילות ובדגש שניתן לתפיסות עולם מבוססות כוח ופחות מכך על הומניזם. גם הנסיגה שבאה בעקבות האינתיפאדה השנייה מרעיונות השלום, נטעה את התחושה כי הוכרע המאבק ההיסטורי לטובת הימין.

מייסדי ימינה ביקשו למנף את מה שנראה להם ולאחרים כניצחון הימין, כדי להבקיע פוליטית מתוך גבולות האלקטורט שלהם, שבא מהמגזר הציוני־דתי, ולהפוך לגורם המתנחל בלב הקונצנזוס הישראלי כיורשים לעתיד של הליכוד והעומד בראשו.

זו היתה הסיבה להקמתן של הימין החדש ואז ימינה, שהשתמשו בכינוי שהתרחק מההגדרות הפוליטיות המגזריות ("הבית היהודי") והעמידו בראשן דמויות כמו בנט, איש חברות ההזנק מרעננה, ושקד החילונית מתל אביב, שלא הזכירו את הפרופיל הקלאסי של מנהיגי הציונות הדתית. הפער שנחשף לאורך כהונת נתניהו, בין הרטוריקה הנוקשה לבין המדיניות הפרגמטית שהנהיג בנושאי פנים וחוץ, דרבן את ראשי ימינה להשלים את ניצחונו ההיסטורי של הימין ולסנכרן בין הרטוריקה לבין המדיניות.

כמו ששגו עמיתיהם לאופוזיציה משמאל, שגו גם ראשי ימינה. החברה הישראלית לא עברה תהליך מובהק של "ימיניזציה", אלא מגמת תיקון ביחס למציאות שנות ה־90. באותה תקופה קרסה ישראל לתוך השוליים של השמאל החילוני־ליברלי והתעוררה לסיוט כפול של המזרח התיכון הישן, שמחק את אשליית השלום, ושל המהפכה החוקתית הליברלית, שביקשה למחוק את חלומם של ישראלים רבים למדינה המחוברת ליסודותיה התרבותיים היהודיים.

העשור האחרון עמד בסימן החזרת נקודת האיזון לחברה הישראלית, שאינה נמצאת בקצה הליברלי־חילוני־שמאלי אבל גם לא בקצה השמרני־דתי־ימני, אלא בתווך הפרגמטי והריאליסטי שביניהם. תוצאות הבחירות והקמת ממשלת האחדות נתנו גושפנקא פוליטית לתהליך ההתמרכזות הרעיוני של החברה הישראלית, שאותו הוביל נתניהו. מי שנותרו מחוץ לה, משמאל ומימין, הם הגורמים המייצגים את קצות המערכת, המגדירים בשאיפותיהם המוחלטות את המרכז ואת נקודת שיווי המשקל שישראל זקוקה לה.