נשכחו במחלקות הסגורות

דמיינו לרגע את הילדים שלכם. תעצמו את העיניים ותתבוננו באהבה שלהם אליכם ובאהבה שלכם אליהם. עכשיו דמיינו שאחד מהם חולה מאוד. הגוף שלו שלם, אין אפילו שריטה קטנה על העור שמתחיל להראות סימני התגברות. אבל הנפש שלו. הנפש שלו כואבת לו כל כך. היא עד כדי כך כואבת שאתם מרגישים את הכאב הזה בגוף שלכם. בעצמות. בתוך הנפש פנימה. זה כאב שקשה לפגוש, וגם קשה להבין. כל כך קל להגיד לו – שטויות, זה יעבור, אתה חכם ומוכשר, כולם אוהבים אותך, יש לך הכל. אבל כשאתם אומרים לו את זה – אתם מרגישים את העצב שלו לופת את הגרון שלכם. אתם מרגישים שהמילים שלכם לא מצליחות להגיע אליו. שהקושי שלו הולך וגדל.

אתם יודעים שהפעם זה לא בגלל גיל ההתגברות. אתם יודעים שזו מחלה קשה מאוד, שפוגעת ברצון לחיות. הרצון הזה הוא כמעט התנאי היחיד לקיום מעבר לחמצן ומזון. אנשים שרדו מלחמות ושבי, אובדנים ושנות שואה – כי היה להם את הרצון הזה, דחף טבעי ובלתי נשלט – לחיות.

כשאתם מתבוננים שוב בילד שלכם – אתם מרגישים בגוף שלכם שהרצון הזה איננו. זה כואב לא פחות מאשר לראות ילד שסובל כאב פיזי. וכמו שאתם מבינים שאין מה לשכנע ילד עם חום גבוה שהוא בריא, כך אי אפשר לשכנע גם אותו שיש סיבה לחיות. יש לו מחלה קשה בשורש הרצון.

הטיפול במחלה הזו לא פשוט. לפעמים הוא דורש אשפוז של הילד כדי לשמור עליו ולהציל את החיים שלו. כדי שהיעדר הרצון שלו לחיות לא יגרום חלילה למותו. אז אתם שולחים את הילד שלכם לבית חולים פסיכיאטרי. פעם קראו להם בתי משוגעים, כי הפסיכיאטריה לא הייתה אז מספיק מפותחת, כי המודעות הייתה נמוכה, וכי מחלות שאנחנו לא רואים בעיניים – אנחנו לא מוכנים לקבל שהן קיימות.

ואז מגיעה מגפה עולמית. והמחלקות הפסיכיאטריות שגם ככה סובלות מהיעדר משאבים – חרדות מהדבקה ובידודים אז הם סוגרים את השער. אוסרים עליכם לבקר את הילד שלכם, ואוסרים עליו לצאת לחופשות בבית. במשך חודש וחצי נאסר עליכם לראות את הילד האהוב שלכם רוב הזמן הוא גם לא מוכן לדבר איתכם בטלפון, כי כואב לו לחיות, ואתם מזכירים לו שיש חיים שם בחוץ. אז הניתוק הכפוי הזה מכם, פתיל החיים היחיד שעוד מחבר אותו לעולם – גם הוא הולך ונשמט. הילד האהוב שלכם הולך ומידרדר, מאבד את המעט שעוד נשאר. אתם מרגישים את זה, אתם יודעים את זה, הוא מראה את זה בצורה הכי כואבת שיש. אתם רוצים להחזיר אותו הביתה מרוב כאב, אבל יודעים שבבית לא תוכלו לשמור עליו ולטפל בו כמו שצריך, ובעיקר – אולי לא תצליחו להגן עליו מעצמו. אז הוא נשאר שם, ואתם נשארים עם לב שבור מצער ומגעגוע.

ואז נגמרת המגפה, והחנויות נפתחות, ושמורות הטבע, ובתי הספר והגנים. אבל המחלקות הפסיכיאטריות עוד סגורות. עכשיו כבר מותר לבוא לבקר אותו, אבל שעה אחת בשבוע שלם. ועוד הקלות למשק, ועוד חזרה לחיים, אבל את הילדים האלה, שחיסיון ובושה מרחפים מעל המחלה שלהם – כתוצאה מפחד ומהיעדר ידע, עוד אסור לבקר בכל יום. להורים שלהם אסור להפגין והפנים שלהם מפוקסלות - כתוצאה מכשל מערכתי עמוק שקשור לחקיקה סביב המחלה האיומה הזו, אז שוכחים אותם. נותנים הקלות במשק למי שצועק, לא למי שחייו תלויים בהן. את הילדים האלה, שחולים כל כך וזקוקים כל כך לחוט החיים האחרון שלהם – שהוא אתם, ההורים - שכחו במחלקות הסגורות.

אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה