השריטה שבשלמות

מייקל ג'ורדן הפך לגדול מכולם בזכות הרצון התמידי להוכיח, הדחף לנקום, ולא מעט מרמור

למרות שאת הקריירה המקצועית התחלתי כבעל טור שבועי על ספורט, בשנים האחרונות ירדתי למדרון אחורי. קצת בית"ר, ליגת האלופות בקטנה, לפעמים ליגה אנגלית. כדורסל? לא רואה בכלל. לא ישראלי, לא אן.בי.איי. אחרי שנים של מעקב אינטנסיבי, כולל יקיצות לא טבעיות באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי מכללות בעיניים טרוטות, הגעתי לרוויה מוחלטת. אבל אז פתאום, בתוך כל הקורונה, נשאבתי כמו חצי עולם לצפייה בלהיט התיעודי של ESPN ונטפליקס - "הריקוד האחרון" - הסדרה הדוקומנטרית על מייקל ג'ורדן.

מתוך הסרט "ספייס ג'אם" (1996)

וזה מוזר עבורי, כי בזמן אמת, בשנות ה־90, כשחייתי בניו יורק, תיעבתי את ג'ורדן. לא סבלתי את כל השלמות הזו שנראתה לי משעממת, מלאכותית, בארבי סטייל. אהדתי את ניו יורק ניקס הלוזרים שנמרחו על הפרקט כמו שק תפוחי אדמה באלף ואחת דרכים משפילות. פטריק יואינג, הסנטר הענק מג'מייקה, בוכה על רגלי דוקים וברכיים מפורמייקה. זה מה שאני זוכר, דוקטור.

פעם אחר פעם צפיתי בשיקגו משפילה את ניו יורק בגארדן. אבל איך אומרים - הייתי שמאלני וחתרן, נון־קונפורמיסט מרדני עלק ואיכשהו סירבתי להיכנע לפסיכוזה ההמונית של הערצת מייקל. גם היום קשה לי עם מסי, למשל, אבל זה לא אותו דבר. כי מסי ענק, שחקן אדיר, אבל מייקל ג'ורדן היה שלמות. המשחק שלו היה הדבר הכי קרוב לנשגב אנושי שקיים. כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן, כמו הפסל דוד של מיכלאנג'לו, כמו אורות הצפון מעל סנט פטרבורג.

תובנה אחת כבר נולדה בפרק הראשון. הייתי צעיר ודביל. כי מדובר לא רק בכישרון ענק אלא בתופעה, באירוע גדול יותר מכדורסל או ספורט בכלל. כי כדי להיות ג׳ורדן, כדי להיות הכדורסלן הגדול בהיסטוריה, הגרסה האנושית של האידיאה האפלטונית של שחקן כדורסל, אתה צריך לעבוד קשה. וג׳ורדן עבד קשה. לא אדבר איתכם על כדורסל במובן הטכני של תרגילים וחוליה. אני לא מבין בזה הרבה אבל כן מבין שבעולם של פתיתי שלג ענוגים, בעולם שבו בכל בית ספר על כל נוד של ילד אומרים לו 'וואו, איזה יופי, איזה ריח נהדר, תן עוד אחד', ואין כישלונות ואין מצטיינים, בתוך כל זה יש משהו מרענן בלראות בן אדם עם כישרון עצום שעובד קשה יותר מכל שחקן נשמה אפור. אדם שההצטיינות שלו אף פעם לא גרמה לו לקפוא על שמריו, רק לשאוף ליותר. הוא אפילו תוקף את המציאות כדי להיות עוד יותר טוב.

ופה אנחנו מגיעים ללוז הסוגיה. הכוח המניע. מה הפך את ג'ורדן לג'ורדן? ולמה הסכים דווקא עכשיו להפקת הסדרה? ולמה אני צופה בה בעניין שהוא מעבר לאסתטיקה הספורטיבית? לטעמי, החוט הסמוי בסדרה, רגע המפתח שדרכו ניתן לנווט את הנרטיב, אירע לפני 11 שנה בסימפוני הול בספרינגפילד, מסצ'וסטס. 11 בספטמבר 2009. טקס הכניסה של ג'ורדן להיכל התהילה של הכדורסל. הוא נושא נאום בן 23 דקות, כמספר החולצה שלו, והנאום הזה הוא המפתח אליו ולסדרה.

אחרי פתיחה מקובלת של קלישאות, תודות ודמעות, ג'ורדן פתח את הפנקס השחור (המטאפורי) ומנה בזה אחר זה את רשימת האנשים שהעליבו אותו במשך הקריירה, זלזלו בו או אתגרו אותו. עלבונות אמיתיים ועלבונות מדומיינים, כאלו שאפילו הוא ידע עד כמה הם מופרכים. פתח על כולם. בחביבות, בחיוך - אבל בנוקדנות. הוא התחיל במאמן התיכון שניפה אותו מהקבוצה (לא נכון, ג'ורדן לא נופה אלא הוכנס לקבוצת המילואים.

אותו מאמן אומלל לקה במרוצת השנים בפראנויה והפך להומלס), אחר כך עבר למאמן הנערץ של מכללת צפון קרוליינה, דין סמית', המשיך עם אזייה תומאס, פט ריילי וכמובן בולט מבין כל השמות, האיש שלא הוזמן לטקס, ג'רי קראוס, המנהל המקצועי של שיקגו בתקופת הזוהר. קראוס הגוץ והשמן, האנטיתזה לג'ורדן דמוי האפולו, קראוס שבנה קבוצה אדירה, שידע לספק לו את המעטפת הטובה ביותר לאורך שנים, היה גם הנמסיס, גם הנגטיב וגם האויב מבפנים. למה? כי אמר שארגונים מנצחים, לא שחקנים בודדים.

לנאום לא היה סאבטקסט. העליבו אותו, זלזלו בו, אתגרו אותו. כמו למשל הגארד של יוטה, ביירון ראסל שהוזכר בנאום, שיום לפני הגמר אמר שהוא "יכול לשמור על מייקל". בעולם על פי ג'ורדן, "היה עליו לשלם את המחיר".

כל אותם עלבונות, לדברי ג'ורדן, הפכו אותו למה שהוא. הם היו חומר הבעירה של התחרותיות שלו. הם גרמו לו לרצות יותר, להתאמץ יותר.

בזמן אמת הנאום נתפס בעיני חלק מהכותבים בכייני, חורג מכללי הטקס. הרי מה לג'ורדן, מיליארדר בזכות עצמו, לא סיפור סינדרלה של ילד גטו שעלה לגדולה אלא בן למשפחה טובה ממעמד בינוני, מה לו ולכל העוינות, הטינה והאנרגיה השלילית הזו? הרי אין פה סיפור של צבע או אפליה כמו ג'קי רובינסון, שחקן הבייסבול המקצועני השחור הראשון. למה הוא לא מתנהג כמו סטף קרי? ג'ורדן גם ברח מפוליטיקה. "גם רפובליקנים קונים נעליים", אמר. אבל על המגרש הכוח המניע היה קנאה, נקמה, מלחמה על כבוד או חוסר כבוד שחש שמפגינים כלפיו בצדק או בדמיון.

תחושת העלבון הזו הופכת למנוע של 10,000 כוח סוס. בפרספקטיבה לימי הפוליטיקלי קורקט שלנו, גישת הבייסיק של ג'ורדן היא משב רוח מרענן ממש. כשאתה השחקן הגדול בהיסטוריה אתה תמציא לעצמך אויבים אם צריך, כדי להיות טוב יותר, כדי לעוף גבוה יותר. התחרותיות זורמת בדמו, במובן מסוים הוא גם פסל חי לקפיטליזם.

וזו הנקודה. לגדולה יש מחיר. האגדיים אינם באים באריזת מתנה של עובד סוציאלי או אמא תרזה. יש משהו אפל בהצלחה. שלום לך, מפיסטו המציץ מאחורי הכתף של ד"ר פאוסט. כי מטאפורית, אתה חייב למכור את נשמתך לשטן כדי לנגוע ברקיע. רוברט ג'ונסון מוכר את נשמתו בצומת דרכים והופך להיות הגיטריסט הגדול בהיסטוריה. מייקל ג'ורדן ממציא אויבים ומנצח אותם. והוא עדיין ממורמר. גם ממרחק השנים. הוא עדיין רוצה להראות להם, להוכיח להם.

המרמור הזה, שגרם לו לנאום כמו אמא פולנייה, לא הפך אותו לחומר הרגיל של ממורמרים. אתם מכירים את הטיפוסים. אי אפשר לסבול אותם. הם עסוקים בהחמצות ובמה שעוללו להם ונרקבים בתוך עצמם. ג'ורדן לקח את המרמור, את הפולנייה הפנימית שיש בכל אחד מאיתנו, והפך אותו למוטיבציית־על.

וזו גם קללה, התשלום במזומן לשטן. לעזאזל, השחקן הטוב בהיסטוריה שומר טינה 40 שנה למאמן אומלל בתיכון כדי לשמר את הרצון לנצח ולהצטיין. לכל גדולה יש מחיר כי אם לא היה, והגדולה היתה מושלמת, היא לא היתה אנושית. ולכן עכשיו, בגלל לברון ג'יימס, בגלל שהוא שומע את ההשוואות ומתפוצץ, וכרגיל המזל הולך איתו, תזמון הקורונה היה בינגו. הוא שוב אתגר את עצמו וניצח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו