לכבוש את המלכה בביתה פנימה

אסור שהמגעים להקמת ממשלת החירום ישכיחו את התקדים הפוליטי שכמעט התרחש: המפלגה השנייה בגודלה, שמוביליה פטריוטים, שקלה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת מפלגה השוללת את ישראל כמדינת העם היהודי. הבעיה אינה בתמיכת הרשימה המשותפת בטרור בלבד, אלא בעובדה שמבחינה אידיאולוגית, היא פועלת כשלוחה לאינטרסים הלאומיים הפלשתיניים. לא בכדי הטילה הרשות הפלשתינית את משקלה על כך שחברי המשותפת ימליצו על הגנרלים תחת בני גנץ, שבתחילת דרכו תשדיריו התרברבו במספר הפלשתינים שהרג.

בנאום בעזה המתייחס לאירועי אוקטובר, כינה אבו מאזן את אזרחי ישראל הערבים "הפלשתינים שבפנים", ושרטט את תפקידם במאבק הלאומי הפלשתיני: לערער את מדינת ישראל מבפנים במיצוי הדרך הדמוקרטית. למעשה, הוא אומר לערביי ישראל, נצלו את אזרחותכם כדי לקעקע את זהותה היהודית של ישראל. ואולם, בעוד מרבית האזרחים הערבים מבקשים שותפות אזרחית מכובדת, ולא נענים לקריאתו - חברי המשותפת, שדאגתם לענייניהם האזרחיים אינה מתלכדת עם רוב פועלם, לא התקשו להפנים את המסר.

איימן עודה הודיע לנשיא שהמלצתם נובעת "משנאת המן". בעבורם, "שנאת המן" רציונלית לעומת ה"רק־לא־ביבי" הרגשני של כחול לבן. היא מחויבת למאבק השואף לחרב את רעיון המדינה היהודית. כפי שמסביר עודה, בערבית, הדבר נובע מהבנתם שנתניהו הוא הסמן המובהק לחיזוק הריבונות היהודית, שמשתקפת בהישגיו אצל הנשיא טראמפ. מוחמד נפאע, מזכ"ל חד"ש וח"כ לשעבר, הסביר שהתמיכה בכחול לבן תסכל את תוכנית טראמפ ואת "הפרובוקציות בסוריה ובאיראן". חברת הכנסת היבא יזבק היטיבה להסביר: "אנחנו בבל"ד מחזיקים במצפן האיתן... מדינה לכל אזרחיה - התוכנית שמתנגדת ונלחמת בציונות... ודוגלת בפירוק המדינה ממהותה היהודית והציונית, ובה בעת שומרת על זהותנו הלאומית מבלי לוותר על אזרחות".

במאמר מ"אל־איתיחאד", שפורסם ב"שיחה מקומית" בעברית תחת הכותרת "הפלשתינים ישנו את אופייה של ישראל באמצעות האזרחות שלהם", מעלה פרופ' מרואן דוירי את המסר של אבו מאזן למשנה סדורה. הוא דן בעמדה שלדעתו הערבים אמורים לנקוט בנוגע לאזרחותם הישראלית, ומציג הנחות התואמות לאתוס הפלשתיני: "הפלשתינים מתמודדים עם כוחות קולוניאליסטיים ועם ציונות גזענית... ישראל הוקמה על ההריסות שנותרו לאחר עקירת העם הפלשתיני". דוירי מסיק שיש "להיאחז באזרחות כמו עצם בגרון המדינה... באמצעות האזרחות אנחנו ממשיכים להיאבק לשנות את אופי המדינה, המשטר והסמלים שלה".

על פי דוירי, האזרחות אינה מחייבת לקבל את אופי המדינה. הוא מדגים כיצד אזרחים מסוגלים למלא תפקיד בבנייה ובהרס של מדינתם, וצודק באומרו שהאזרחות אין משמעותה שהאדם מקבל כל דבר במדינה. אבל גם דוירי יודע שמאבק לשינוי מהות המדינה, שאושרה בוועידות הבינלאומיות ובחוקת האו"ם, כמו קעקוע הצרפתיות של צרפת - אינו מאבק תמים לשינוי, אלא מרשם להפיכה בחסות הדמוקרטיה. לא לחינם הוא מדגיש שבמאבק נדרשת "אינטראקציה בין גורמים פנימיים וחיצוניים". בדיוק כשם שעשתה מפלגת הגרמנים־הסודטים, שחבריה, אזרחי צ'כוסלובקיה, הפכו לעושי דברה של ברלין, ובדיוק כמו המשותפת עם חזון אבו מאזן ל"פלשתינים שבפנים".

עבור דוירי, מוסד המדינה והאזרחות "אינם מהווים עמדה עקרונית או זהותית, אלא התקשרות חברתית המאפשרת לאזרחים לפעול במסגרת החוק כדי להגשים את מטרותיהם". ואולם, בעוד הוא קנאי ללאומיות הפלשתינית, שלמענה הוא מקדש את אזרחותו, הוא דוחה את העובדה שישראל היא מדינת העם היהודי, ושלאור זה נקבעים חוקיה, מוסדותיה וסמליה. הוא נשמע כפועל במסגרת הדמוקרטיה, אבל בעצם שואף לנצל אותה כדי "לכבוש את המלכה בביתה פנימה". מה שלא עשו הפרעות, המלחמות והטרור, תעשה האזרחות הישראלית.

אשמת הגזענות שהוטחה במתנגדים לקואליציה בתמיכת השואפים לשנות את זהות המדינה היהודית, היא מופרכת. "המלכה" מחויבת לשמור על עצמה. מערכת המשפט צריכה להגן על הביטחון התרבותי והזהותי של המדינה היהודית. מעל הכל, פוליטיקאים ציונים חייבים להבדיל בין שיתוף פעולה למען אזרחים יהודים ולא יהודים, לבין שיתוף פעולה עם תנועת התנגדות מוצהרת לציונות.

ד"ר גבריאלה (אלגרבלי) ברזין היא מומחית לפילוסופיה ערבית ויהודית