גם לשופטים יש אמביציה

בני אדם בתפקידים בכירים רוצים כוח ושררה. שופטים הם בני אדם. מכאן שגם לשופטים יש אמביציה. מי שמתמודד ומגיע לתפקידים בכירים - בפוליטיקה, בצבא, בפקידות, באקדמיה, בפרקליטות ובבית המשפט - מעיד על עצמו שיש לו אמביציה. במקרה הטוב, הוא רוצה בכך כדי לקדם את מה שנראה לו, לפי השקפת עולמו, דרוש ומוצדק, בלוויית הסיפוק, המעמד והיוקרה הנלווים להישגיו. הוא רוצה שסמכותו וכוחו יגברו על אלה של מתחריו, החותרים ליעדים אחרים. ללא הדחף הזה לא היה מגיע לתפקידים הבכירים ביותר.

הדחף הזה, האמביציה, הוא חיובי בעיקרו, ובלבד שהכוח לא יצטבר לשם השררה בלבד ויוביל לעריצות. בלעדיו לא היו חברות אנושיות מצליחות לחתור ביעילות ליעדים רצויים, בהובלת מנהיגים ראויים. מדובר לא רק במנהיגות הפוליטית העליונה, אלא גם במנהיגות המקצועית בכל התחומים, לרבות המדע, הכלכלה, ואפילו בתחומי הרוח. השיטה הדמוקרטית אינה מכוונת לעקר את הדחף הזה, אלא להסדיר את התחרות על משאבי הכוח והשררה, להפנותה לאפיקים בונים ולא אלימים, לבזר את הכוח כדי למנוע עריצות, ובעיקר לבצר ולהעמיק את הקשר בין סמכות, אחריות ופיקוח ציבורי, כדי לכונן סדר חברתי יציב, גמיש ובר־קיימא.

ליבת השיטה הדמוקרטית היא ריבונות העם, הבוחר בחופשיות את נציגיו כדי שיעצבו בשמו, בפרלמנט ובממשלה, את ההכרעות הלאומיות, והוא יחליפם אם וכאשר יסבור כי כשלו או מעלו בתפקידם. לצד המערכת הנבחרת ניצבת מערכת משפטית, שלא נבחרה ישירות בידי הריבון, ושבכיריה אינם ניתנים להחלפה. זו נועדה לאזן את מערך הכוחות, להציב גבולות לשרירותה של המנהיגות הנבחרת ולעריצות הרוב, ולדאוג לזכויות האזרחים כולם. מכיוון שלמדנו מניסיון ארוך ומר שהצבר כוח בלתי מרוסן משחית מטבעו, נועדה מערכת משפטית חזקה ובלתי תלויה לרסנה במסגרת "שלטון החוק", המחייב גם את מנהיגי המדינה וחל גם עליהם. הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת - תלויות זו בזו במערכת של איזונים ובלמים. עד כאן הכל, פחות או יותר, מוסכם.

אלא שהמשפטנים, כמו כל אדם בכיר באשר הוא, רוצים יותר כוח. בשם "שלטון החוק" וכמייצגי החוק בעיניהם, הם אינם מסתפקים במעמד של נורית אזהרה על לוח השעונים ובסמכות להפעיל במקרים קיצוניים את מערכת הבלמים כדי למנוע תאונה קטלנית; חלקם נושאים את עיניהם למושב הנהג או, לפחות, רוצים להניח ידם על ההגה. בשם "שלטון החוק" רוצים חלק מבכירי הפרקליטות ושופטי העליון זכות וטו על יעדי הנסיעה ועל כל החלטה, קטנה כגדולה, הנוגעת לדרך לשם. אמביציה כזו לגיטימית, אך במשטר דמוקרטי צריך לשם כך לשכנע את הריבון, להיבחר ולעמוד למשפט העם, שיבחן את אישיותך וביצועיך ויסלק אותך מתפקידך אם כשלת. והעיקר: עליך לקבל אחריות לתוצאות הכרעותיך ולשכנע את הציבור הזה כי שכרו בחתירתך ליעד מוצדק אחד, לא ייצא בהפסדו מול יעדים מוצדקים אחרים, באופן המשבש את המאזן הלאומי הכולל. חלק מהשופטים ומעושי דברם לא מוכנים, בעשורים האחרונים, לשאת במחיר הזה. הם רוצים לקבל רישיון ואת מפתחות הרכב בלי לעבור "טסט" אצל הציבור, בלי אפשרות שלילת רישיונם אם נהיגתם הוליכה לתאונות חוזרות ונשנות, ובלי לקבל אחריות לבחירה שגויה של יעדי הנסיעה.

ודרכם להשיג את כל אלה היא לעשות שימוש לרעה בסמכות שהציבור הפקיד בידם. סמכות הייעוץ עוותה לסמכות התכתיב, וסמכות השיפוט עוותה לסמכות הניהול. הציבור הפקיד בידם סמכות לרסן את השרירות השלטונית בשירות האמביציה של הפוליטיקאים, והם השתמשו בה גם כדי לכונן שרירות משפטית, בשירות האמביציה שלהם עצמם. מכיוון שאיש לא מפקח עליהם, כפי שהם מפקחים (וטוב שכך) על הרשות המחוקקת והמבצעת, הם "מחוקקים" לעצמם, בתקדימיהם המשפטיים, מעמד־על של ערכאת ערעור עליונה בזמן אמת על כמעט כל החלטה פוליטית, לרבות החלטות שעיקרן בשיקול הדעת של נבחרי ציבור, בלא לשאת באחריות לתוצאותיה. את המוטיבציות של חלק מבכירי מערכת המשפט, את עקרונות המנגנון הפוליטי ואת הנסיבות המיוחדות המאפשרות להם לנהוג כך, חשוב לתאר בבהירות ובקווים כלליים, גם על חשבון אובדן הניואנסים. לכך יוקדשו המאמרים הבאים.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב