כסב לשבעה נכדים, שמחתי מאוד לשמוע על החלטת משרד הבריאות לאפשר לסבים ולסבתות להיפגש סוף־סוף, אחרי ניתוק של יותר מחודש וחצי עם הנכדים שלי. בתקופה הזו שוחחנו בטלפון, ראיתי את פניהם בזום ושוחחנו, אבל זה לא הפחית כמלוא הנימה מהגעגועים, כי לא יכולתי לחבק ולנשק אותם.
הנכדה הקטנה ביותר שלי, יעל (8), שלחה לרעייתי ולי ברכה מרגשת "לסבא וסבתא שלי - הלוואי שכל זה היה נגמר והיינו יכולים להיפגש איתכם. אוהבת יעל". עם נכדי, יואב (14 וחצי), אני מתכתב בווטסאפ מדי יום. בדיוק בימי הקורונה היה יום הולדת 18 לנכדה שלי, תאיר, ובשל המצב נאלצתי לברך אותה בווטסאפ.
כמובן שגם לא יכולתי במשך כל התקופה הזו לראות אלא רק בזום, את נכדי סער (21) המשרת כקצין בדרגת סג"מ בחיל האוויר. עם ביטול האיסורים אוכל לחבק גם את נכדי הבכור ארי (23) שבשל הנגיף קיצר את ביקורו בדרום אמריקה וחזר הביתה, אבל לא ראיתי אותו מאז אלא רק דרך האינטרנט, להיפגש עם נכדתי שלי (18), ולראות אותה רוקדת ומנגנת בפסנתר, וכן את עילאי נכדי היפהפה בן ה־10 שנרתע בכל ימות השנה, ללא שום קשר לקורונה, מחיבוקים ונשיקות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו