להיות שוב כחולמים

יום העצמאות ה־72 יתאפיין כנראה יותר מכל בהתערערותה של תחושת הוודאות ובלימוד מחודש שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה: במישור האישי, מדובר בבריאות, ובפרנסה, ואפילו בהרגלי היומיום שאך לפני חודשים אחדים נחשבו לפרוזאיים: מצעידה ברחוב דרך נסיעה באוטובוס ועד לטיול בחיק הטבע.

שלא לדבר על גזרת הריחוק ואיסור החיבוק בין סבים, הורים, ילדים ונכדים. "ידיים שנוגעות - אף זוהי מתנה", כך, מתברר, אלה לא רק מילים משירה של תרצה אתר, אלא מציאות ממש, וכל "יום חולין" הוא אכן "יום שיש בו חסד" (רחל שפירא).

אבל את ההבנה המחודשת הזאת, שנכפתה עלינו, נכון יהיה להעתיק מרצון מהמישור האישי למישור הלאומי, ולהחילה היום ומחר גם על המדינה שלנו, זו שנולדנו אליה, שכה התרגלנו אליה, שאיננו מכירים אחרת זולתה, ושלמרות הכל - היא אינה מובנת מאליה. רחוק מכך.

גם ביחס למדינה, טוב נעשה אם נמצב עצמנו מחדש, לפחות ביומיים הללו, ונתרגש מחדש מהעניינים הכי פרוזאיים, שנראים לנו מובנים מאליהם אבל אינם כאלה: ממשלה עברית, ומשטרה עברית, וצבא עברי, ושפה והמנון ודגל ונופים וסמלים וחוקים, ומערכת חינוך משלנו; הישגים מופלאים - שהם שלנו, וגם צרות ומחלוקות - שהן כולן שלנו. לא עוד בחסדי זרים. לא מדובשם ולא מעוקצם, אלא מדובשנו ועוקצנו שלנו. טוב ורע שהם שלנו.

רק לפני שבעה עשורים היתה העצמאות בבחינת מושא של געגוע וחלום לדורות של יהודים, שארץ ישראל היתה להם כהר נבו. "את הקודש אראה ואליו לא אבוא" (יצחק שלו). הם לא זכו. אנו זכינו. זה לא מובן מאליו.

היום ומחר זה הזמן לזכור זאת; לעשות "ריפרש" וריענון לתודעת ה"לא מובן מאליו", גם ביחס לעצמאות, כי אצל רבים מבני הדור הצעיר, זה שנולד אל מציאות של מדינה קיימת, מצטמצמת כיום התודעה הלאומית רק אל המובן מאליו: מקום לידתם.

בבחינת "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי". בכל מדינה אחרת, די בקשר טבעי וראשוני שכזה; אבל לא במדינת ישראל שקמה מתוך העבר, ושללא רבדיו השונים - ההיסטוריים, התרבותיים והדתיים - אין לה זכות קיום דווקא כאן בארץ ישראל.

כדי להנחיל זאת, יש צורך ב"תודעה נוכחת", במחויבות שהיא מעבר למחויבות הילידית, או הקיומית; אם בכל דור ודור נראה עצמנו - גם ביום העצמאות ולא רק בפסח - כאילו היינו שם, על ערש לידתה של העצמאות, כשנחלצנו מהמצר ומאיום ההשמדה והקמנו מדינה יהודית;

אם בכל דור ודור נאמר לעצמנו, שעברנו שואב משורשים עמוקים ואינו משתרע רק על פני ימי חיינו כאן - רק אז נוכל להפליג מחדש עם מילותיו של משורר תהלים: 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'; להרגיש שוב, שגם שיבת ציון של ימינו - מדינת ישראל - אינה מובנת מאליה; להיות שוב ולו מעט - כחולמים.