כשאעמוד בצפירה בביתי

הימים האלה שבין פסח ליום העצמאות מלאים בזיכרון. זיכרון יציאת מצרים והיותנו לעם, זיכרון ששת המיליונים ומעשה גבורתם, ובימים האלה אנו זוכרים את אהובינו שמסרו את נפשם ומחברים את הזיכרון שלהם בקשר בל יינתק ליום העצמאות ולתקומת מדינת ישראל. לכל אחד מימי הזיכרון הללו יש טקסים קבועים, ויש ודרך מיוחדת לציין אותם במשפחה, בקהילה ובמדינה. כולנו חלק מהטקסים האלה.

השנה המאבק במגיפת הקורונה מחייב אותנו לזכור אחרת, והאתגר שאנו עומדים בפניו הוא איך יוצרים זיכרון והזדהות ללא הטקסים רבי המשתתפים, ללא העמידה המשותפת בדממה המפלחת את ליבנו ברעש הצפירה ובעיקר איך מחברים את כל החברה הישראלית בימים האלה לתחושה כי "כולנו רקמה אנושית אחת חיה,

ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו,

משהו מת בנו,

משהו נשאר איתו".

בלילה של אסון המסוקים אמרתי לעצמי בקול את המשפט החשוב ביותר בחיי הבוגרים: "מועלם נהרג ואני בוחרת לחיות". כמוכם, בני המשפחות השכולות, בחרתי בחיים משמעותיים, חיים של אופטימיות ואמונה. בחרתי לצמוח מתוך המוות של מועלם, לראות נקודות של אור בתוך המוות השחור משחור, ובעיקר לפעול להיות אישה משמעותית לעצמי ולסביבה. בזכות התמיכה של המשפחה והחברים הרבים אני מצליחה במשימה היומיומית שלקחתי על עצמי ללכת כל הזמן קדימה ולמעלה בדרך העולה אל האור ואל הטוב.

השנה לא ניפגש, משפחתי המורחבת וחברינו הרבים, כמו שאנו רגילים בקביעות ליד קברו של מועלם. כדי לשמור על החיים אנחנו נזכור ביחד מרחוק.

נזכור ונספר על הנופלים בדרך של פתיחת הלב, בזיכרונות אינטימיים, באפשרות להראות תמונות או לקרוא יחד קטעי מכתבים.נזכור דרך השירים שיוצרים אצל כולנו געגוע, קטעי קריאה מספר אהוב ותפילות של זיכרון. נזכור מתוך הרצון להמשיך להנחיל את האהבות, האמונות והערכים שהובילו את אהובינו. כשאעמוד בצפירה בביתי אני אזכור את מועלם באהבה וכאב, בחיוך ובגעגוע, ויחד עם הזיכרון יעלו בתוכי התודה והתפילה.

תודה על השנים עם מועלם, תודה על הבנות והמשפחה שמתרחבת ותודה על אנשים רבים שנושאים איתנו את משא הזיכרון. תפילה לשלום מדינת ישראל והעולם כולו, תפילה על מי שזקוקים לרפואה בגוף ובנפש ותפילה שנצליח לתקן את מה שדורש תיקון בתוכנו.

ובע"ה בשנה הבאה נחזור ונתכנס ליד קברי יקירנו יחד עם כל עם ישראל.

ח"כ (לשעבר) שולי מועלם־רפאלי שכלה את בעלה, סא"ל משה מועלם, באסון המסוקים