מי שלא היה בחזית - לא יבין לעולם

עד 2006, יום הזיכרון היה רגיל עבורי. שמעתי את סיפורי הנופלים במלחמות ישראל, כתלמיד תיכון לפני גיוס התרשמתי מהם לעומק והם נתנו לי השראה לבחור בשירות קרבי בחיל השריון, אך עדיין הכל היה רחוק ממני. לא הבנתי באמת את המשמעויות של השתתפות במלחמה.

עוד במסלול הטנקיסט סיפרו לנו על קרבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, על גבורת יוסי לפר שנותר לבד ותפעל את הטנק בעודו פצוע בקרבות על רצועת עזה, על אביגדור קהלני שפיקד על גדוד 77 בעמק הבכא ובלם את הסורים. אנחנו, הטירונים, שמענו את זה ורצינו להיות כמוהם. 

היינו בטוחים שבזכות הטנקים המתקדמים של תחילת המאה ה-21 - אף אחד לא יוכל עלינו. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה שמחנו. סוף כל סוף אנחנו מגשימים את ייעודנו הטנקאי ומסתערים על האויב עם מרכבות הפלדה. אך המציאות היתה אחרת. החלל הראשון של הפלוגה, קובי סמילג ז"ל, שנהרג מפיצוץ מטען על הטנק, היכה אותנו בהלם, כבר לא הרגשנו חסינים. 

אחר כך היו עוד כמה הרוגים ופצועים ממחזור הגיוס שלי. אנשים צעירים שחייכו בדיסק מסע הכומתה וההשבעה בסוף הטירונות. לא חלפה שנה והם אינם. 

החלל השני בפלוגה היה מפקד הטנק יניב טמרסון ז"ל, שנהרג מפגיעה של טיל נ"ט. הייתי בהלוויה שלו עם צוות הטנק שלי ולא אשכח לעולם את זעקות השבר והבכי של בני משפחתו ואת מטחי ירי הכבוד. 

כבוגר מלחמה, אני לא צריך את יום הזיכרון כדי שיזכיר לי את המחיר ששילם, ולצערנו עוד ישלם הציבור הישראלי בשמירה על ריבונותו וביטחונו בארץ המובטחת. 

לפעמים אני עוצם עיניים ושומע את קולות הירי, הפיצוצים, נפילות הפגזים סביב הטנק שלי, הצעקות בקשר ואת מבט חסר האונים של חבריי לפלוגה. המלחמה הייתה חוזרת בחלומות מוחשיים מדי, בשיחות סתמיות בין חברים מהגדוד או דרך סרטי פעולה שראיתי. לפעמים גם אין ממש את מי לשתף כי מי שלא היה שם בחזית לא יבין אותי לעולם. 

מלחמת לבנון השנייה לימדה אותי להעריך הרבה יותר את החיים שלי ולהבין כמה הם פגיעים וחד פעמיים. בחודש אחד של לחימה אינטנסיבית התבגרתי להערכתי בכמה שנים, ולא רק אני. 

אני עדיין מאמין בחשיבות של מה שעשיתי ולא הייתי בוחר בשירות אחר בצבא. אני גאה שהייתי לוחם שריון. כבר יותר מעשור שאני מתייצב בשמחה לכל קריאה למילואים. לקח לי זמן להתמודד עם הפחד לחזור לטנקים, אך זו כנראה הדרך הכי טובה להתנהל מולו. בפרפרזה על המשפט האלמותי של שמואל גורודיש במלחמת ששת הימים - אל הפחד הישרתי מבט והוא השפיל את עיניו.

כבר קרוב ל-14 שנה שאין יום בו אני לא נזכר בחבריי שכבר אינם. אני דואג לבקר את המשפחות של קובי ושל יניב ולשלוף מהזיכרון עוד סיפור שטרם סופר, עוד רגע שהייתי איתם ביחד. השנה, לצערי, זה לא יקרה אבל אני צועד בדרך ארוכה שאין לה סוף, גם למען אלה שאינם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו