ימים ספורים בטרם חתמו נתניהו וגנץ על ההסכם, פנה פרופ' יוסף מ' אדרעי, דיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, לנשיא המדינה, מעל דפי עיתון "הארץ".
הפרופסור קרא לנשיא לתפוס מנהיגות, ולהצהיר "לא יקום ולא יהיה, נאשם בפלילים לא ימונה לעמוד בראש הממשלה במדינתנו". קודם לכן שאל הפרופסור: "האם טעינו בהערכתנו כשסברנו כי ערכים, מוסר, ניקיון כפיים ואחדות העם עומדים לנגד עיניך? או שמא, כבוד הנשיא, נפלה עליך יראה, ולכן אתה מבקש להימנע מהחלטה גורלית כזו, לגלגל את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון שלנו, ולצפות שהמוסד המפואר הזה יוציא עבורך את הערמונים מן האש?"
ובכן, נשיא המדינה אכזב, וכעת נותר לפרופסור להמר על בג"ץ. מעניין מה ייכתב על בית המשפט אם גם זה יאכזב.
הכותב עורך השוואות למקרים קודמים שבהם נפסלו עובדי ציבור מלכהן בתפקידם לאחר שהואשמו בעבירות פליליות. חבל שכבודו לא מצליח לעשות הבחנה אלמנטרית בין נבחר ציבור לבין עובד ציבור, על אחת כמה וכמה בין נבחר ציבור לבין ראש הממשלה, תפקיד שאין דומה לו במרחב הציבורי; תפקיד שקיבל ייחודיות ב"חוק יסוד: הממשלה" לאור מאפייניו.
כתנא דמסייע הביא הכותב את פסילתו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, וכלשונו "אתה ודאי זוכר כמה היינו גאים כשהוחלט שלא למנות את האלוף (מיל') יואב גלנט לרמטכ"ל רק בגלל חשד - אפילו לא כתב אישום - שעבר עבירה שהטילה ספק ביושרו וביושרתו". מילים כדורבנות.
היכן היה הפרופסור עת מונה האלוף (מיל') אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה? כידוע לו היטב, קבע היועמ"ש דאז יהודה וינשטיין, כי נפל פגם ערכי נורמטיבי בהתנהלותו בקשר למסמך הרפז־אשכנזי, פגם שבגינו הומלץ להפסיק את כהונתו כמזכיר ממשלה. היכן הפרופסור כיום בנוגע לצו איסור הפרסום על שיחותיו של מנדלבליט עם הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי בנוגע למסמך הרפז־אשכנזי? מדוע לא קורא הפרופסור להפסקת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה? הבושה קיימת רק כאשר המטרה היא רק־לא־ביבי.
והנה הגענו שוב, בפעם הרביעית, לבית המשפט העליון, לאחר שהוגשו לא פחות משלוש עתירות למנוע הרכבת הממשלה על ידי ראש הממשלה המכהן נתניהו. זה הזמן להביט לעבר ארה"ב וללמוד כיצד הדמוקרטיה מתנהלת בעת מאבקים על שימוש בהוראות החוקה, אפילו בימי המלחמה בקורונה. העיתונאי יואב קרני מ"גלובס" מתאר להפליא את מאבקם של מושלי המדינות בנשיא טראמפ. לדעת הנשיא, יש לו "הסמכות הטוטלית" להורות על פתיחה מחדש של כלכלת ארה"ב, והוא חופשי לאכוף את רצונו על 50 המדינות. לעומתו, טוענים מושלי מדינות מקרב הדמוקרטים, כי סמכותו אינה טוטלית וכי החוקה נכתבה בדיוק כדי להבטיח את חוסר הטוטליות הזה. היא קבעה כי כל סמכות שאינה מוגדרת כ"פדרלית", שייכת למדינות השונות. לא עולה על דעתם לפנות להליך משפטי ולערכאות; הפרדת הרשויות שם ברורה.
כעת שעתם היפה של בית המשפט העליון להוציא את הערמונים מהאש ולאפשר לציבור הרחב, שנתן את קולו לחברי הכנסת שתומכים בממשלת האחדות, לממש את בחירתם כמו במדינה דמוקרטית נאורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו