בשביל שבע שעות שינה אני מוכן לחזור לצבא

כל הדברים בצבא מתחלקים לשלושה, חוץ מאלה שמתחלקים לשניים. ואחד מהדברים שתמיד התחלקו לשניים הוא שעות השינה: יש את אלה שהולכים לישון עשר דקות אחרי שנסגר השק"ם, כשהבטן שלהם מלאה בבורקס פיצה (או יותר טוב - באוכל של אמא, אם מדובר בבסיס פתוח), ויש את אלה שגונבים ניקור של כמה דקות בתנאי שטח, כשלכל היותר הם זוכים לטעום קצת מהאדמה המקומית שעליה הם שוכבים.

במובן הזה העלאת שעות השינה המטכ"ליות משש לשבע לא עומדת לשנות שום דבר מהותי בצבא. האנשים שיש להם אפשרות לישון בתנאים נוחים ימשיכו לישון יותר משש שעות, והאנשים שאין להם תנאים כאלה ימשיכו לישון הרבה פחות מזה, ובואו, זה לא שהמפקדים שלהם גם יצטרכו לספק עכשיו יותר מדי הסברים.

עם זאת, כאחד שעשה את שירותו הצבאי אי שם בשנות ה־90, אני חייב לציין שהיה משהו מחמם לב בלקרוא את הידיעה על העלאת שעות השינה המטכ"ליות משש לשבע, מה עוד שלבד מהעלאת שעות השינה, פקודת המטכ"ל החדשה מדברת גם על סיפוק תנאי שינה הולמים לחיילים. יש משהו מנחם בזה שהילדים שלי ילכו לצבא אחר מזה שאני הייתי בו, צבא שבו עשרות מומחים עמלו במשך שנים על שיפור תנאי החיילים.

בצבא שאני הייתי, לעומת זאת, היה לפעמים נדמה שעשרות מומחים עמלו במשך שנים על איך אפשר לסחוט את הלימון הזה שנקרא שעות היום של החייל הסדירניק עד תום. אני לא בהכרח מתגעגע לכל השירות הצבאי שלי. הוא לא תמיד היה הרואי, וגם לא תמיד פשוט.

מצד שני, בתור אבא לשני ילדים קטנים שנמצא כבר יותר מחודש בסגר, לא הייתי מתנגד לחזור לשירות בשביל לגנוב כמה לילות של שבע שעות שינה מטכ"ליות.