גילוי וכיסוי בחג הפורים
, עודכן
השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת "תצוה", הפרשה השנייה בסידרת הפרשות העוסקות במעשה המשכן. בנוסף, נוציא ספר תורה שני ובו נקרא את פרשת "זכור" הלקוחה מספר דברים. הסיבה לקריאה השנייה היא המצווה המוטלת על כל יהודי לזכור את אשר עשה עמלק לעם היהודי בצאתו ממצרים.
קריאה זו נעשית תמיד סמוך לחג הפורים (שהרי המן היה מזרעו של עמלק) שחל השנה ביום ראשון ושני. בשל הקריאה המיוחדת הזו נקראת השבת "שבת זכור". אם הפרשה של השבוע שעבר עסקה ברובה במבנה הבית שהועיד האלוקים לעמו לבנות עבורו, עיקר פרשתנו יתמקד בבגדי הכוהנים שיעבדו במקדש.
גולת הכותרת של הפרשה מקורה בתיאור מערכת הלבוש של הכוהנים, הכוללת שמונה פריטי לבוש שלבש הכוהן הגדול בבואו לשרת בקודש. בגדים אלו כללו, בין היתר, מעיל תכלת מיוחד עטור ברימונים מצלצלים, על ליבו של הכוהן הגדול נתלה לוח זהב שעוטר בשתים עשרה אבנים טובות שעליהן היה חקוק שמו של כל שבט.
כמו כן, על מצחו של הכוהן טס של זהב המכונה ציץ. הכוהנים היו אסורים לעבוד במקדש ללא בגדים אלו, ומי שלא הקפיד על כך היה נענש בחומרה. מה פשר ההופעה המאוד מהודרת הזו? האם לא היה ראוי אולי לבקש מהכוהנים שיופיעו בבגדים פשוטים יותר, ללא זהב ואבנים יקרות הבוהקות ובולטות ממרחקים (כפי שאכן היה עושה הכוהן הגדול ביום הכיפורים, עת היה נכנס לקודש הקודשים)?
התורה מסבירה את מטרת הבגדים באופן הבא: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". דהיינו, הלבוש אמור ליצור תחושה מכובדות ופאר. אחד מגדולי הפרשנים בספרד, ר' משה בן נחמן, אף מוסיף ומחדד את מגמת הפאר וההדר במילים הבאות: "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה... והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים".
אבל זו הרי השאלה: מדוע הכוהנים אמורים להתלבש כמנהג המלכים, הרי הם אינם מלכים, הם עובדי המקדש, ומדוע ילבשו בגדים לא להם? יש מחכמינו שביקשו לטעון כי הבגד שאותו לובש האדם יוצר בו את גודל המעמד ואת גודל השליחות שלה הוא נועד. ברור שנזם זהב באף חזיר לא יהפוך אותו לאדם, אבל אדם המבקש לצרוב בתודעתו את חשיבות מעשיו, יוכל להיעזר בכסותם של בגדים.
זאת הסיבה שיועצי תעסוקה ימליצו לאדם המבקש להתקבל לעבודה להופיע באופן הולם לראיון, כי הרושם הראשוני שהאדם יוצר יכול לגזור את גורל המפגש ואת תוצאותיו.
כילד, אני זוכר שבזמן שהייתי חולה ונשארתי בבית, חפצתי להסיר מעלי את בגדי בית הספר וללבוש לבוש של חולה (כלומר פיג'מה).
הסימן הראשון שהעיד על כך שהרגשתי השתפרה ואיני חולה עוד, התרחשה כשלבשתי את בגדי היומיום ושיכנעתי את עצמי באמצעותם שאני מתחיל להרגיש טוב.
כולנו מכירים את היחס שלנו לקצין לובש מדים בהשוואה ליחס שלנו לאותו אדם כשהוא מופיע בלבוש אזרחי.
התורה תובעת מהכוהנים רצינות מלאה בעבודתם, וברור שזה מתחיל גם בהופעה החיצונית. במקומות רבים בעולם קיימת דרישה דומה מעובדים משרתי ציבור שאכן יופיעו באופן המכבד אותם ואת לקוחותיהם.
עם זאת, יש גם סכנה בהתמקדות רבה מדי בהופעה החיצונית. לפעמים, מרוב עיסוק בלבוש שלנו, אנחנו שוכחים את רצוננו הפנימי, העמוק והאמיתי. האם ייתכן שלפעמים ברצוננו להרשים מישהו באופן מסוים, אנחנו מפסיקים להיות מי שאנחנו באמת ושוכחים את האופי האמיתי שלנו?
אין חג מתאים יותר מפורים כדי לדון ברעיון ההתחפשות. מנהג זה יזכיר לנו שייתכן כי כל השנה עטינו על פנינו יותר מדי מסיכות לא לנו, וכדאי בהזדמנות הראשונה להסיר אותן, או לפחות להיות מודע לקיומן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו