כשנולד בית לאומי בסן רמו

סן רמו, עיר הריביירה בצפון־מערב איטליה, הנושקת לגבול צרפת, אירחה לפני 100 שנה בדיוק את מנהיגי פורום "מדינות ההסכמה" של המעצמות שניצחו במלחמה העולם הראשונה. אלו הגיעו אליה מתוך מטרה להשיג הסכמות ביניהן באשר לחלוקת השטחים שנכבשו על ידיהן מידי האימפריה העות'מאנית.

מחויבות בינלאומית. הנשיא חיים ויצמן // צילום: זלוטן קלוגר/לע"מ

במהלך 1919, בהפסקות קצרות, נמשכה ועידת פריז, ובה הכתיבו המנצחים את תנאי השלום למנוצחים במלחמה. לוועידה הוזמנה משלחת יהודית גדולה שהורכבה מארגונים שונים, ובראשה עמד חיים ויצמן. היא הגישה לוועידה מפה יומרנית למדי של ארץ ישראל, אשר כללה את שתי הגדות לירדן עד קרוב לעמאן במזרח ולדמשק בצפון, ופעלה למסירת המנדט על ארץ ישראל לבריטניה.

ועידת סן רמו היתה אמורה לקבוע את מעמד השטחים שנכבשו מידי טורקיה במלחמה. רעיון המנדטים נולד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה וכוונתו היתה שחבר הלאומים (שקדם לאו"ם) יקבל לידיו את השטחים שנכבשו מידי גרמניה, אוסטרו־הונגריה וטורקיה, ויעביר אותם לידי המדינות המנצחות כפיקדון, עד אשר התושבים המקומיים יהיו כשירים להקים את שלטונם העצמי.

הביקורת על שיטה זו היתה כי מדובר, בעצם, בחלוקת שלל טריטוריאלית במסווה של הדרכה, וכי היה צורך להקים, מייד, מדינות חדשות ועצמאיות, אבל לתנועה הציונית זה דווקא התאים, משום שהאינטרס שלה היה להבטיח רוב יהודי לפני שתקום מדינה, וכאשר הוחלט על המנדטים, היה מספר היהודים בפלשתינה רק כעשירית ממספר הערבים.

בהצבעה שהתקיימה ב־25 באפריל התנגדה צרפת למנדט הבריטי, ומצאה עצמה בבדידות מזהרת. החלטת סן רמו קובעת כי "ממשלת המנדט תהיה אחראית למימוש הצהרת ממשלת בריטניה מ־2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור; י"ב), ונתקבלה על ידי מעצמות הברית האחרות, למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות..."

היתה זו שעת כושר נדירה. אם הצהרת בלפור, על כל חשיבותה, היתה החלטה של ממשלת בריטניה עוד בטרם נכבשה על ידיה ארץ ישראל, וחייבה רק אותה, היתה החלטת סן רמו בבחינת מחויבות בינלאומית שאומצה, שנתיים אחר כך, באופן רשמי, על ידי חבר הלאומים. צרפת קיבלה את המנדט על שטחי סוריה ולבנון, בריטניה קיבלה חסות על עיראק, והמפה המדינית של המזרח התיכון נקבעה.

גם העולם הערבי לא יצא בהתנגדות להחלטה. האמיר פייסל, בנו של השריף חוסיין, אשר הוביל את המרד הערבי נגד טורקיה ועמד לצד בריטניה, והיה האישיות הערבית הבכירה ביותר באותה שעה, קיבל בברכה את הכוונה להקים "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל (אם כי בהסכם המפורסם שלו עם ויצמן מ־1919 ציין כי הסכמתו מותנית במימוש ההתחייבויות הבריטיות כלפי הערבים).

שנים אחר כך אמר ויצמן, שהפך בינתיים לנשיא המדינה, כי ישראל נולדה בסן רמו, והוא צדק בכך שעד אז היה ה"צ'ארטר", שהרצל השתדל כל כך להשיגו עבור מדינת היהודים, ולא הצליח להשיגו בחייו, בבחינת מחויבות בלעדית של ממשלת בריטניה, ואילו בוועידת סן רמו, שהולידה מדינות לא מעטות, הוענק הזיכיון להקמת אותו "בית לאומי".

הפתרון המדיני בין ישראל והפלשתינים יהיה מימוש רעיון שתי המדינות, שנולד כמה שנים מאוחר יותר, והוא לא יוכל להתבסס רק על זכות היהודים לבית לאומי, אבל מי שטוען שעצם הקמתו של בית כזה עומד בניגוד לחוק הבינלאומי, כדאי שיעיין בהחלטות סן רמו.