שובה של הסולידריות הלאומית

בעולם שאחרי הקורונה צפויים שינויים דרמטיים - כלכליים, חברתיים ופוליטיים. כבר עכשיו אפשר להעריך חלק מן התמורות בקרב הדמוקרטיות המערביות, מעבר לשלב ההתאוששות הכלכלית. התמורות הצפויות בתחום ההכרה של הציבור והאליטות תעצבנה את האתוס שיכתיב את התנהגותם של בני החברה הפתוחה לאורך זמן. חלקן ישיבו דפוסים מן העבר, שעמדו במבחן הדורות, אך כורסמו בלא הצדקה, כאשר נדמה היה שיש להם תחליף מעורר השראה. העיקרי שבהם - הוא מסגרת הסולידריות הלאומית.

בעקבות הטראומה הנאצית באמצע המאה הקודמת, כורסמה בהתמדה הלגיטימיות של הרגש הלאומי בתודעתן של האליטות האירופיות, על יסוד ההנחה הפשטנית בדבר המדרון החלקלק המוליך ממנו, דרך השוביניזם אל הפשיזם. הכרסום הזה הואץ, בדור האחרון, בעקבות קריסת בריה"מ והגלובליזציה הכלכלית, על יסוד הנחה מופרכת אחרת, בדבר התייתרותה של המסגרת הלאומית בעולם של תלות הדדית, והתפתחותה של סולידריות על־לאומית ואפילו אוניברסלית. הישות הכלל־אירופית, שהחלה כמסגרת לשיתוף פעולה בין מדינות לאום ריבוניות, איבדה בהדרגה את הבקרה על היקפם ועומקם של תהליכים שכרסמו בשליטתם הדמוקרטית של האזרחים על החלטות המעצבות את גורלם. את התהליכים הללו הובילו לא רק קברניטים שקידשו את היעילות הכלכלית וביורוקרטים תאבי שררה בבריסל, אלא גם אליטות ששאפו לעולם פוסט־לאומי מדומיין, שבו הן הרגישו בנוח וממנו הן נבנו.

העולם המדומיין הזה ספג מכה קשה עם חדירתם ההמונית של המהגרים המוסלמים והאפריקנים לאירופה באמצע העשור הקודם. הוא איבד את תנופתו בעקבות הברקזיט והתחזקותם של הכוחות הימניים ברוב הדמוקרטיות, ועומד לספוג מכה אנושה ולאבד את אחיזתו בקרב הציבור הרחב בעקבות הטראומה של משבר הקורונה.

המפתח לתמורה הוא בתחום התודעה, ונוגע לשאלת הסולידריות: עבור מי, מעבר למעגל האישי של המשפחה והחברים הקרובים, מוכן הציבור להתגייס ולשאת בנטל בעת מצוקה? מה היקפו של מעגל הזהות, שגם פרטים הזרים לכל אחד מאיתנו ברמה האישית, הם חלק מן ה"אנחנו" הרחב יותר, שביטחונם ורווחתם מחזקים את יכולתו של הקולקטיב שלנו להתמודד עם אתגריו? זו בעיקר שאלה רגשית הנטועה באתוס: מי חולק "איתנו" זהות, תקוות, חרדות ואורחות חיים.

מאז המאה ה־19, מסגרת הסולידריות הזו, בהיקפה הרחב, המגובה באתוס עמוק־שורשים, היא המסגרת של מדינת הלאום. חלק ניכר מן האליטות המערביות, בעיקר האירופיות, ניסה בדורות האחרונים להרחיב את האתוס הזה לסולידריות אוניברסלית: "אנחנו", בעיניהם, הם כל אזרחי העולם. סבלם נוגע לליבנו. כאשר הם במצוקה, חובתנו לא רק לעזור, אלא גם לקבלם לתוכנו. אנחנו נדרשים בכך לוויתור מוגבל על מותרות מופלגים. להם זו שאלת חיים או מוות, פשוטו כמשמעו.

האתוס הזה לא נקלט בציבור הרחב, שהשלים עם הרטוריקה והמדיניות שנגזרה ממנו בחירוק שיניים; כשהגיעו מיליון וחצי פליטים לאירופה ב־2015, התפרצה ההתמרמרות המבעבעת ושינתה את המפה הפוליטית במערב. תומכיו איבדו ממעמדם ומביטחונם העצמי, ונאלצו לסגור למעשה את שערי היבשת. עכשיו הם מנסים לטשטש, בטעות או במזיד, את ההבדל בין הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי ובסיוע לבידוד המגיפה, לבין קבלת אחריות גלובלית לרווחת האנושות. במהרה יתברר כי בתנאים של איום חמור וצמצום משאבים, רק הסולידריות הלאומית יכולה לגייס את תמיכת הציבור ולתת לגיטימיות דמוקרטית להחלטות הקשות הנדרשות במצבי קיצון.

בשלב הנוכחי סובלות מן הנגיף החברות המפותחות והדמוקרטיות. אלה ייפגעו עוד ויתאוששו. בקרוב מאוד יתברר היקף הפגיעה במדינות הכושלות, החסרות תשתיות בריאות, הנמצאות ממילא על עברי פי־פחת, לרבות רוב מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. מיליונים עלולים למות ועשרות מיליונים יהיו במצב נואש. במקרה הטוב יוענקו להם חיסונים, תרופות, ציוד רפואי וסיוע לבניית תשתיות בריאות. במדינות המפותחות לא יזכה באמון הציבור מי שיאפשר הגירה נרחבת או בלתי מבוקרת, הכרוכה בהישענות על שירותי הבריאות והרווחה. גם כאשר תנועת הסחורות הגלובלית תשוקם, תנועת האנשים תוגבל מאוד. העולם ייסגר ויתמודד עם אתגריו בעיקר במסגרות הלאומיות.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב