ימי קורונה, ימי הטרנינג

ימי הטרנינג. שבועיים ימים בטרנינג. כבר סידרנו את הספרים בספרייה לפי א"ב, וגם לפי נושאים, ונפטרנו מדפים מצהיבים על שולחן העבודה. כבר הכשרנו את המקרר לפסח וחתמנו וירטואלית בלשכת העבודה. כבר חישבנו לכמה זמן יספיקו עשרות שימורי הבמיה שרכשנו (לא היינו זריזים מספיק לשים יד על שימורי הטונה), הכנו מסיכות בצבעי אביב, ואלף פעמים פתחנו וסגרנו באימה את אפליקציית חשבון הבנק.

אחרי שבועיים של חשבון נפש, ולאחר שתהינו הרבה על שרידותם המפתיעה של מוסדות מרכזיים בתרבותנו כגון "נישואין" ו"הורות" הגיעה העת לשאול מה נשתנה: מה יצא לנו מימי הקורונה. מה למדנו, מה יישאר. כי בדבר אחד אפשר להיות בטוחים: הקורונה, כמו החיים עצמם, עובדת על זמן שאול. יום אחד היא תיעלם.

מה יישאר מימי הטרנינג המטורללים הללו? נסיבות קשות מייצרות תובנות מפתיעות. במלחמת יום כיפור הופתענו לגלות שמחצית מהאוכלוסייה הן נשים. מבט בעיתוני התקופה מלמד שעד לאותה עת הנשים נדחקו לשולי עמוד 16, אם בכלל. הן הופיעו בהקשר של גידול ילדים, טיפוח נשי וקורסים להקלדה עיוורת. העם שכל חייו התכונן למלחמת־פתע, פסח בלי משים על נתון אחד: יש כאן נשים, והרבה, ומה חבל שלא הבחנו בהן קודם. כי מלחמת יום כיפור לא ארכה 18 ימי לחימה אלא קרוב לשישה חודשי מילואים. ובמשך תקופה ארוכה בעלי התפקידים החיוניים במשק נמוגו לאי שם בין החרמון לסואץ. והנשים? בימים ההם איש לא חשב שהן עשויות להוות משאב זמין בשעת חירום. שהן יכולות, למשל, לנהוג באוטובוס או לנהל סופרמרקט. בתום המלחמה הופקו הלקחים. צה"ל, כרגיל היה הראשון. בהדרגה הוא הרחיב את תפקידי הנשים המתגייסות אל מעבר למטלות הכרוכות בהכנת תה וקפה. גם משרד העבודה עשה צעד גדול ופתח עשרות קורסים להכשרת נשים בשלל תחומים.

מלחמת יום כיפור היתה אסון לאומי, אך היא גם שימשה קרש קפיצה נשי שהביא לישראל את הגלים הפמיניסטיים שכבר גבהו מאוד בעולם, במיוחד בארה"ב, ועד לאותה שעה פסחו עלינו.

מה יהיה הגילוי שאותו תביא הקורונה? דבר אחד טוב ומפתיע צמח בימי הטרנינג המשמימים והוא פריצתה בסערה של התקשורת החזותית המקוונת אל תוך חיינו. לא רק למידה והוראה מרחוק לילדים ולסטודנטים. גם התקשורת עם הסבתא המבודדת, אימוני הכושר ושפע חוגים לילדים. לפתע נחתה עלינו ההבנה כי אפשר באמת לעבוד מהבית והנסיעה בפקקי הבוקר למשרד נראית כתפאורה משמימה מסרט אייטיז.

מתברר גם שבאימון של כמה ימים אנחנו וכל שכן ילדינו, מסוגלים להשתלט על תוכנות חדשות, ידידותיות ברובן. קצת עצבים ותסכול ויש לנו את זה. וכן, גם סבתא יכולה, וגם היא, בהכנה מתאימה כבר מתקשרת אלינו ומראה את פניה. גאים בך סבתוש! עד לפני שבועיים ביכינו את ההתמכרות למסכים שהרסה כל מפגש משפחתי, וכעת, בהיפוך מפתיע, הפכו המסכים לדבר שיציל ואף יעצים את התקשורת שלנו עם הילדים.

תודה, תודה לך קורונה. אם יהיה לי קצת מזל אולי אמצא בארון טרנינג חגיגי, שיצטלם יפה ב"זום" של ליל הסדר.

פרופ' דליה גבריאלי נורי, החוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים