הקורונה מאלצת את השמאל להתבגר

השמאל הישראלי נמצא ברגע של משבר גדול. לאמיתו של דבר, הוא שרוי במצב הזה כבר כמה שנים טובות. אולי מהרגע שבו הרצוג ולבני לא הצליחו לנצח, או מאז הלילה שבו הבינה לבני שגודל הגוש קובע יותר מגודל המפלגה.

המשבר הזה לא קשור רק באידיאולוגיה. הוא נובע מחוסר היכולת של מנהיגי השמאל לקבל החלטה ברורה ואופרטיבית, והדבר מתעצם בחודשים האחרונים, כשרבים בציבור הישראלי נושאים עיניים למי שהיו אמורים להכריע ברגעים הקשים, עוד לפני משבר הקורונה: האם ממשיכים בטירוף שאחז במערכת הפוליטית, או שמא מישהו תופס אומץ ומקים ממשלה. בני גנץ הבין זאת, גם אם באיחור אופנתי.

נכון, הממשלה המסתמנת לא תענה על הדרישות המחמירות של אחרון האידיאולוגים הלא מתפשרים בשמאל. אבל זו תהיה ממשלה שתגאל את אזרחי ישראל מבחירות חוזרות ונשנות עד אין קץ. ובעיקר, זו תהיה ממשלת חירום שתנווט את ישראל במים הסוערים המצפים לנו בחודשים הקרובים.

כידוע, אני לא מחסידיו של נתניהו, בלשון המעטה. לאורך השנים ביקרתי אותו רבות על מדיניותו הכלכלית, שיצרה מנועי צמיחה שאין להתכחש אליהם - אבל השאירה רבים מדי מאחור. אני סברתי שההתעצמות הכלכלית של ישראל מוכרחה להגיע ביחד עם צמצום פערים, עם השקעה מאסיבית במערכת הבריאות (שאת חשיבותה רואים בימים אלה) ועם השקעה משמעותית במערכת החינוך; השקעה דיפרנציאלית שתקדם דווקא את אלה שהמערכת באופן טבעי שוכחת מאחור - ילדי הפריפריה.

הביקורת שלי על נתניהו היתה שם תמיד - אבל מעולם לא שנאתי אותו ומעולם לא ראיתי בו חזות כל הרע במדינה. יכולתי לחלוק על המדיניות שלו, אבל תמיד הבנתי שהוא פועל כפטריוט ומתוך דאגה כנה למדינת ישראל ולאזרחיה.

אבל מה שקרה לשמאל הישראלי הפך בסופו של דבר לפארודיה־על־עצמו, שאת התפרקותה אנחנו חווים בימים אלו. נתניהו עצמו נעשה לטיעון המרכזי: הוא כאישיות, הוא כחשוד, הוא כנאשם. השמאל הפך את המערכת הפוליטית לחד־ממדית, כשהשאלה היחידה על הפרק היא "כן נתניהו או לא נתניהו". כל ההתנהלות הפוליטית והאידיאולוגית בשמאל התנקזה לפוזיציה אחת גדולה, שלאט־לאט התכווצה והזדקקה לכדי נקודת אפס, שביחס אליה נקבעות העמדות והנאמנויות. המתקפות חסרות הפרופורציה על עמיר פרץ בגלל החבירה לנתניהו, כאילו הפר איזה טאבו חברתי מקודש, מוכיחות עד כמה התאדה כל שיקול אחר בדיון. למעשה זו היתה ירייה ברגל, כיוון שגם מצידה הימני של המפה הפוליטית הזדקקה הפוזיציה לאותה השאלה - כן או לא נתניהו.

ואז הגיעה הקורונה, שבעיניי הפכה לסולם שבו ניתן היה לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסנו, כחברה, כדי לפתור את הפלונטר הלא נגמר שאליו נקלענו. אני מאמינה שרבים ממצביעי כחול לבן, העבודה וגשר הבינו שאין ברירה, שמוכרחים להיחלץ מהכאוס הפוליטי, כי בסופו של דבר מדובר כאן על אנשים, בני אדם, שמשלמים מחיר כבד על כך שהמערכת הפוליטית התנהלה במלחמת חפירות וביצורים.

דינה דיין היא חברת מפלגת העבודה ותושבת מצפה רמון