כחול לבן: עכשיו ברור שזה לא מרכז

מראשית הקמתן מיתגו עצמן מפלגת "יש עתיד" וביתר שאת "כחול לבן" בראשות בני גנץ - כמרכז שפוי עם אחריות ביטחונית. אך נוכח המאמצים להקמת ממשלה צרה הנשענת על חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, והמו"מ לקבלת המלצתם על בני גנץ להרכבת ממשלה, ראוי לברר האם "כחול לבן" היא באמת מפלגת מרכז?

ללפיד, בניגוד לבני גנץ, יש הגות חברתית כתובה ומגובשת שקיבלה ביטוי בספרו הראוי לעיון: "מסע אל העתיד". את המפתח לניצחון המרכז קבע שם בנוסחה אסטרטגית ממצה: "אם המרכז יצליח לגרום לבוחרים לחשוב על הבחירות כעל מאבק בין האידיאולוגיות של העבר, לפרקטיקה של העתיד, כמלחמתם של האנשים האחראים בחסרי האחריות - הוא ינצח". דפוס קבלת ההחלטות של מפלגת כחול לבן, כפי שבא לביטוי לאחר הבחירות, בחבירה לרשימה המשותפת - ותחת מחאת חלקים משמעותיים בציבור היהודי - ניתן לפירוש בשלב זה כביטוי המעשי להצעת לפיד לבחירה ב"פרקטיקה של העתיד" ולהעדפתה על פני "אידיאולוגיות של העבר".

החבירה לרשימה המשותפת בעייתית לא רק מכיוון שמצויים בה חברי כנסת שהביעו תמיכה בטרור. חמור מכך, מדובר בחבירה למגמה פוליטית החותרת במוצהר כנגד זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. גם התיאום הגלוי והסמוי של הרשימה המשותפת עם הנהגת הרשות הפלשתינית ברמאללה, ראוי לדיון ציבורי. בשנת 2002, נאם אבו מאזן בעזה והתייחס גם לאירועי אוקטובר 2000 בוואדי עררה ובגליל. בדבריו קרא לערביי מדינת ישראל להבין את תפקידם האסטרטגי במאבק הלאומי הפלשתיני, והסביר להם כי כשנקטו בדרך אלימה כמעשה חאן יונס וג'נין, פגעו במערכה הפלשתינית הכוללת. כל אחד ותפקידו: התפקיד המוטל על ערביי מדינת ישראל - קבע בנאומו - הוא לערער את מדינת ישראל מבפנים במיצוי הדרך הדמוקרטית.

המהלך של כחול לבן, לא זו בלבד שעורר הסתייגות בחלקים רחבים בציבור היהודי, אלא אף הרחיב את השסע בשאלת היסוד לחזון מדינת ישראל במשמעות קיומה כיהודית ודמוקרטית. השסע שהורחב חולל מגמה הפוכה לבשורת ההקמה של הדרך המרכזית כדרך לאיחוי ואיחוד. כך ניסח לפיד בספרו את הבשורה: "המרכז מציע פוליטיקה שלא עוסקת במתח בין קבוצות, אלא יוצרת את התנאים כדי להכיל אותן כחלק ממשהו גדול יותר".

אז מהו למעשה מרכז ישראלי? השאלה אינה מה כורח המציאות כופה עלינו לקבל לפי שעה, כאיזון אחראי בין מתחים שאותו לכאורה אמורה להוביל מפלגת מרכז, אלא מהם חלומותינו הלאומיים ומהן שאיפותינו. המהלך שהובילה כחול לבן לחבירה עם המשותפת, נראה לרבים בציבור כצעד שובר מוסכמות יסוד ציוניות. צעד המתפרש לא רק כהתנהלות טקטית וכקומבינה פוליטית חולפת, אלא כמחולל סדקים בבסיס החלום הציוני. לפחות מצידה של הנהגת הרשימה המשותפת, הדבר נראה כהשגת מוכנות תקדימית לכניסה למו"מ על חזון מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאן נולד הספק שמא כחול לבן לא רק שאינה מפלגת מרכז והיא למעשה שמאל מובהק, אלא אף הרחיקה לכת גם מעבר למה שהיה מוכר בעבר בתור המובן מאליו הלאומי יהודי של השמאל הציוני.