חרף צמצום ערך הסולידריות והערבות ההדדית ב"אהבה זה ריחוק", אין לנו את המותרות לוותר
אי אפשר להתכונן לאירוע בסדר גודל כזה, למגיפה עולמית שמגיעה במטוסים, אז מה לובשים לאירוע? האם זה סוף העולם כפי שהכרנו? אולי בכלל יבוא גם אסטרואיד ויסיים את הכל בדאוס אקס מכינה אירוני. ומתי נדע אם היינו שותפים לאירוע בסדר גודל של מלחמת עולם, כפי שטוען ארגון הבריאות העולמי ורוב מדינות העולם נוהגות לפיו, או שנקלענו לפסיכוזה המונית כלל־אנושית, וכל ממשלות העולם, כולל זו הבריטית, שבתחילה החזיקה בתפיסה אחרת, נכנעו לה.
מימין: רוברטו בניני, ג'ון לורי וטום ווייטס ב"נרדפי החוק" (1986)
האם אנו עדים להתפרקות מגדל בבל בגרסת המאה ה־21, או שהאביב יבוא ואחריו הקיץ ואיתו החיים הנורמליים. באיטליה ובספרד גוססים בבתים, אין מכונות הנשמה והתושבים שרים במרפסות. איטליה של פסטה, של אלגנציה, של אלפא רומיאו, קורסת לתוך עצמה. וספרד אחריה. אפילו בריטניה שוקלת עוצר על לונדון.
"הסולידריות האירופית לא קיימת. מתברר שהיא היתה לא יותר מאגדה. המדינה היחידה שבאה לעזרתנו במצב הקשה שבו אנו נמצאים היא סין. בנוגע לכל השאר, תודה על שום דבר", סיכם נשיא סרביה בנאום המשבר. הוא הודה לנשיא סין וסיפר כיצד האיחוד האירופי, שהטיל מגבלות על יבוא מסין, אוסר עכשיו מכירה של ציוד רפואי אירופי לסרביה. העולם שהכרנו נעלם. הלאום חוזר. האזרחות האירופית נתקלת שוב בגבולות ממשיים. בשעת משבר איומה התברר שמכל הדיבורים היפים על אירופה מאוחדת אין כלום, אפילו לא סולידריות פשוטה. כל מדינה לעצמה. הלאום חוזר להיסטוריה בגלל הכורח, בגלל המציאות, בגלל הטבע.
אוי, הטבע האכזר, איך הוא משחק בנו היום. כמה רעשנו השבוע סביב המהלך הקיצוני של איכון הניידים של חולי הקורונה באמצעות השב"כ. כל עמיתיי, שלא הוציאו הגה כשהיה מדובר על סחיטת עדים, פריצת טלפונים של ראש לשכת עורכי הדין או העובדה שאגף המודיעין של המשטרה מחזיק במידע גולמי מודיעיני על עשרות אלפי בני אדם, ע"ע מסמך יצחקי, נבהלו ונרעשו.
שלא תטעו, כמו כולם אני חושש מניצול לרעה של המידע. הפיקוח הוא חובה. מצד שני, אני לא צריך להוכיח עד כמה אני מפקפק במערכת, העבודה התקשורתית שלי מדברת בעד עצמה, אבל יש זמנים שבהם פיקוח נפש דוחה שבת. שלא לדבר על צוקי החביב שיודע עליכם הכל ממילא.
ברשותכם, אחרי שאמרנו זאת, בוא נעמיק טיפה. אך תחילה, ניקח רברס בהיסטוריה, 200 שנה לאחור, לימים שבהם הטבע היה נוכח במלוא עוצמתו השרירותית, בחיים עצמם, בשירה, בספרות, באמנות. הטבע כגורל. משורר קדום בחצי האי ערב השווה את הגורל לגמל סומא השועט במדבר טרוף דעת, דורס כל הנקרה בדרכו.
150 שנה של קפיטליזם טוב ומיטיב הפכו את המערב למעבדת תיאוריות ליברליות. כשהשפע קיים וכשהעולם מסודר, הטבע נראה רחוק וכלוא במסגרות מתמטיות. בין שהפרפר בתיאוריית הכאוס אכל טריפ רע ובין שמדובר בברבור שחור מרושע, כל הרעיונות הגדולים של האנושות מתגמדים מול הטבע השרירותי ומול וירוס מיקרוסקופי שמשכיב מדינות פרקדן.
הטבע מופיע בסערות ענק, ברעידות אדמה ובצונאמי, אבל במגיפה הוא מתועב במיוחד כי פה אוזלת היד מחרפנת. אנחנו הרי רגילים לתת לו פייט עם אנטיביוטיקה משוכללת עם כירורגיה רובוטית, למדנו להשתלט עליו, או לפחות הצלחנו יותר, העלינו את תוחלת החיים משמעותית, צמצמנו מות תינוקות באופן דרמטי. וכאן הכוח והשרידות נתקלים במציאות חסרת היגיון.
בזמן מלחמות לא עלינו ובעת מבצעים, החברה הישראלית מתעלת את כל ה־OCD שקיים בה לעזרה והתנדבות. סולידריות בין ימין ושמאל, אך פתאום הכל נשכח. זוכרים את צוק איתן? עמדנו איתנים יחד. אך עכשיו מגיפת הקורונה כופה עלינו ריחוק, הסתגרות לתוך היחידה המשפחתית ולתוך עצמנו. חצי בעל זבוב. כל ערכי העזרה לזולת והערבות ההדדית מתחלפים ב"אהבה זה ריחוק".
הישישים נותרים לבד. אם נבוא אליהם אנו עלולים להדביק ולהרוג אותם חלילה. סולידריות מרחוק נשמע אוקסימורון, אבל באירוע ההיסטורי שאנו חווים כנראה שצריך להתנתק, לשטוף ידיים כמוכי שיגעון ולקוות ליום שאחרי.
הפוליטיקה גרמה לי להיזכר בבלדה עצובה של טום ווייטס, "אדוארד המסכן", זוועה פיוטית חובקת סוד אפל. שיר שאדגר אלן פו היה יכול לכתוב בקלות.
בתחילת המאה ה־19 חי אדוארד מורדייק, בן משפחת אצולה אנגלית, צעיר ברוך כישרון, יודע ספר ומוזיקאי מחונן. אמרו שהיה יפה כקיסר אנטוניוס.
היתה רק בעיה אחת: מעל עורפו של אדוארד, בחלק האחורי של ראשו, בצבצה דמות נוספת. דיוקן נערה יפהפייה, מופלאה כחלום מתוק ונתעבת כשטן. פניה מצומצמים בשטחם, זערוריים, כמסיכת מוות. שפתותיה נעו, ממלמלות ללא הרף אך הגה לא נשמע. הבעותיה מתרברבות, לא נטולות בינה אך זדוניות ומרושעות. כשהעלם אדוארד געה בבכי, היה פרצופה מתעוות בחיוך לועג.
הנער האומלל טען בתוקף כי בלילות לא נרדם בשל לחישת תאומתו השטנית. בגיל 22 התאבד. משאיר אחריו איגרת פרידה עם בקשה אחרונה. לפני שיוטמן בין רגבי העפר ביקש כי ירוצצו את דיוקן האימה כדי שתחדל מלחישותיה הנוראיות במסעו האחרון. "יש שחושבים כי שחרר עצמו ממנה/ אבל אני מכיר אותה יותר מדי טוב/ ואני אומר לכם שהיא גרמה לו להתאבד/ ולקחה את אדוארד המסכן לגיהינום".
שלא כאדוארד האומלל, אין לנו יכולת להיפרד גם אם כל צד משוכנע שהצד השני הוא דמות הנערה המופרעת. תקועים יחד. כיהודים, יש לנו היסטוריה מפוארת של שנאת אחים וחוסר יכולת להתאחד ברגע מכריע. מלכות ישראל ויהודה, המרד ברומאים ואפילו הלחימה הנפרדת במרד גטו ורשה הם אנדרטאות עצובות לשנאת אחים מופרעת. בארץ ישראל, למרות השנאה, הצלחנו לעמוד מול אויב משותף. ידענו להתעלות.
הפעם, אולי בגלל שלווירוס אין קלצ'ניקוב ביד, אנחנו מתקשים לנהוג בהיגיון המתבקש ולאחד שורות מול איום משותף. כחול לבן מאיימים בממשלת מיעוט עם המשותפת, זאת למרות המגיפה ולמרות שאין דבר יותר מטופש מהצרחה כעת בין נתניהו לגנץ.
בריאות לכולם. שמרו על עצמכם ועל יקיריכם. בסוף זה יעבור.
אולי בגלל שלווירוס אין קלצ'ניקוב ביד, אנחנו מתקשים לנהוג בהיגיון המתבקש ולאחד שורות מול איום משותף
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו