אשליה של איחוד

המעמד היה ממלכתי, מרשים וסוריאליסטי: ביום שני בערב נשא נשיא צרפת, עמנואל מקרון, נאום לאומה - שני בתוך חמישה ימים, שבו הכריז על "מלחמה נגד מגיפת הקורונה" ועל צעדי סגר והגבלה נוספים לאוכלוסייה הצרפתית. סוריאליסטי כי מקרון חרג מסמכויותיו והכריז על סגירת גבולות האיחוד האירופי, לא רק גבולות צרפת. הרעיון אמנם הועלה פומבית שעות קודם לכן על ידי נשיאת נציבות האיחוד, אורסולה פון דר־לאיין, אך מקרון הודיע על כך בטרם התקבלה החלטה על ידי כל מנהיגי המדינות. בכך נטל מקרון לידיו את מושכות הנהגת האיחוד לנוכח התחושה הכללית כי האיחוד נכשלו לחלוטין בטיפול במגיפה; כישלון שהפך את אירופה למרכז העולמי של התפשטות המחלה כיום.

האיחוד נכשל לחלוטין בזיהוי איום הקורונה ובמציאת מענה מעשי כלל־אירופי להתמודדות עם התפשטותה המהירה של המגיפה. במקום להתעשת ולהתחיל בגיבוש מדיניות בריאותית אחידה, עשו האירופאים את מה שהם תמיד טובים בו: רטנו על החלטת הממשל האמריקני להפסיק את הקשרים האוויריים בין ארה"ב לאיחוד האירופי - שבוע לפני שהאיחוד האירופי החליט בעצמו לסגור גבולותיו. האירופאים זועמים על טראמפ, ואז הולכים בעקבותיו, מבלי להודות בטעויותיהם.

ההתמודדות עם הקורונה הפכה למשימה לאומית, וכל ממשלה אימצה צעדים משלה בהתאם להערכות חומרת התפשטות המגפה ומהירותה בשטח כל מדינה. בזו אחר זו החליטו על סגירת גבולות, בדומה למשבר הגדול הקודם - משבר הפליטים. גם אז החליטו ממשלות באיחוד להפר את אחד מעקרונותיו הבסיסיים - מעבר חופשי בגבולות. בפעם השנייה בתוך פחות מחמש שנים הוכיח האיחוד האירופי כי הוא חסר שיניים וחסר יכולת טיפול מהירה במשברים אקוטיים שמתרחשים על אדמת האיחוד האירופי, ולא במאלי או בסוריה.

משבר הקורונה עלול להיות משבר קיומי עבור האיחוד. השלכותיה הכלכליות של המגיפה צפויות להיות הרסניות למדינות רבות באירופה, שכלכלתן ממילא רעועה. מצבן הפיננסי של איטליה וספרד, מוקדי התפשטות הקורונה העיקריים ביבשת, לא היה יציב מאוד ערב הגעת המגיפה; בצרפת הכריז מקרון על הפסקת תוכנית הרפורמות שלו, שנועדה לרפא את החוליים הרבים של כלכלת המדינה; בריטניה עדיין אמורה להגיע להסכם עם האיחוד האירופי על אופיו הכלכלי של הסכם הברקזיט; הכלכלה הגרמנית - החזקה באירופה, נקלעה בשנה האחרונה אל סף משבר בגלל ניהול מקובע וחסר מעוף של הממשלה בברלין. אם הכלכלה הגרמנית תיקלע למשבר, גלי ההדף יורגשו היטב בכל רחבי האיחוד האירופי. מצב חריף של אי־יציבות כלכלית ישרת את האינטרסים של המפלגות המתנגדות לרעיון שהאיחוד האירופי צריך להפוך ל"ארצות הברית של אירופה" באיטליה, בצרפת, בגרמניה ובעוד רשימה ארוכה של ארצות האיחוד.

במקום לנסות לפתור משברים לא לה ברחבי העולם, הביורוקרטיה הגדולה והשמנה של האיחוד האירופי היתה צריכה להיערך מבעוד מועד להתמודד עם משברים פנים־אירופיים. ככלות הכל, האיחוד נועד לשפר את תנאי חייהם של אזרחי אירופה, ולא להשכין שלום ברחבי המזרח התיכון. מכישלון לכישלון האיחוד האירופי צועד כעת בבטחה לעבר קיצו.