"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

השקר לא יעבור

,עודכן

בבג"ץ ההתנתקות מלפני כ־15 שנים, הותיר שופט העליון אדמונד לוי ז"ל מורשת מעניינת בסוגייה הפוליטית ביותר: היחס שבין מצע המפלגה והבטחות נציגיה - לבין מדיניותה בפועל. "ניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם סטייה ממצע פוליטי ועקרונות יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה", כתב, "עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה". מקרים אלה ראויים להתערבות במידה שיוכח כי "הפרת המצע נוגעת במחויבות מרכזית שאותה נטלה המפלגה על עצמה", וכי "הסטייה ממחויבות זו כמוה כעיוות מהותי של רצון הבוחרים, עד כי אין לראות בה תוצאה טבעית של הליך דמוקרטי". אריאל שרון, כזכור, נבחר על ידי בוחרים בעלי עמדה אחת - ומימש את המדיניות של המפלגה היריבה שהפסידה בבחירות - אבל השופט לוי נותר אז בדעת יחיד בטענתו שההתנתקות היא מאותם מקרים נדירים של הפרה בוטה וגסה של הבטחת בחירות, עד כדי ניתוק בלתי דמוקרטי בין הצהרות המפלגה למדיניותה.

בחינת הצהרותיה של מפלגה במערכת בחירות היא עניין סבוך ומורכב למדידה. אבל המקרה הנוכחי של כחול לבן פשוט: הציבור נחשף לאינספור הפעמים שבהן נציגי המפלגה הבהירו שלא יקימו ממשלה ולא יישענו על הרשימה המשותפת. וככל שנציגיה הבכירים של מפלגה חוזרים ומדגישים מסר מסוים, כך הוא הופך למהותי ומרכזי יותר. גם נציגי "הימין הרך" ברשימה נשלחו לחזית ההסברה, וכיכבו אף בעלוני המגזר הציוני־הדתי שהשתייכותו למחנה הלאומי היא המובהקת ביותר. הם לא הועלמו במערכת הבחירות כמו שהועלמו לא מעט מנציגי השמאל במפלגה. שלילת הרשימה המשותפת חזרה שוב ושוב.

על רקע זה ברור שחלק מהבוחרים תמכו בכחול לבן רק בגלל אותה הבטחה שהפכה לשיקול משמעותי בהצבעתם. לולא אותה הבטחה, סביר שלא היו תומכים בה, מה שניכר בביקורת הנוקבת עד כדי נטישת פעילים ומועמדים במפלגה. לכך יש להוסיף את העובדה שאין פרשן ומצביע אחד בכל הארץ, שהעריך לרגע שכחול לבן תוכל להגיע לרוב ללא הרשימה המשותפת. השקר הבוטה היה ידוע, מתוכנן וברור מראש. הפנייה אל המשותפת היתה מהירה ומיידית, ללא צל של ניסיון אחר כלשהו ולו למראית עין. מטרת העל של הדחת נתניהו התבררה כמטהרת ומכשירה הכל.

בשמאל נשמע הטיעון שבשיטת הבחירות בישראל, המנדט הוא מפלגתי ורשימתי ולא אישי. זה אמנם נכון באופן כללי, אבל מנותק לחלוטין מההקשר של הבחירות. לחץ כבד מופעל על הנציגים שנותרו נאמנים להבטחת הבחירות המרכזית, ליישר קו עם השקר המתוכנן או להתפטר ולהחזיר את המנדט לרשימה שבמסגרתה נבחרו. במילים אחרות: לאחר שעמדתם בחזית הבחירות, שתפו פעולה עם השקר הגדול או שתתפטרו. במשפט הציבור, השקר הזה לא יעבור.

פרופ' אשר כהן הוא ראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אשר כהן

פרופ' כהן הוא מומחה למדעי המדינה, ממובילי תנועת "נקראים לדגל"

כדאילהכיר