הגיבורים שהם האור בקצה המנהרה

הם השתתפו בתוכניות ריאליטי. ליהגו את עצמם, דיברו על עצמם, רבו, השלימו, עסקו בזוטות. יצרו קריירה מעשרות וממאות אלפי עוקבים ועוקבות באינסטגרם. מספר העוקבים שלהם הפך חלק מקורות החיים, זה ההישג, זאת המהות.

הם מרוויחים כסף, הרבה כסף, מהיותם מפורסמים. עוסקים כל היום בשימור המותג שהוא הם עצמם. מוכרים לאחרים סגנון, נראות ואושר אינסופי דרך רשתות חברתיות. הגיבורים החדשים שלנו, החלום, ככה אנחנו רוצים להיראות, ככה אנחנו רוצים לחיות.

התקשורת מתעסקת בהם כל הזמן. מדורי חברה, רכילות, תוכניות בידור, ראיונות, מארחים אותם, מראיינים, מדווחים. ולפעמים אתה תוהה מה הם עושים חוץ מלהיות מפורסמים, במה הם מתעסקים כל היום. התשובה ברורה - בלהיות הם. זה קורה בארץ, זה קורה בעולם. ליהיא גרינר היא פשוט ה־1 חלקי 100 אלף של הקרדשיאנס - אותה תופעה, סכומים שונים. נשים וגברים שהפכו את הפרסום למקצוע, ועשרות ומאות אלפי אנשים שמביטים בערגה, עוקבים אחרי כל טרימסטר בהיריון, מתדיינים על כל קילוגרם שנשר או התווסף.

ואז, משום מקום, מתפרצת לה מגיפה. מאיימת, אלימה, נטולת רחמים. מגיפה שלא צריכה שום רשת חברתית כדי להיהפך לוויראלית. מספיק שמישהו מתעטש עליך במקום סגור והחשבון נפתח, בלי סיסמה, בלי פילטרים. והעולם, הוא מסיט את מבטו בבת אחת מכל איוולת ומתכנס אל תוך החיים עצמם. ומחכה למוצא פיהם של מדענים ורופאים וחוקרים, אנשים שלמדו שנים כדי להבין ולהיטיב ולהביא מזור. שמקדישים את חייהם ללימודים, לרכישת השכלה וידע, למה שבסופו של דבר מוביל לקדמה.

ברגעים כאלה אנחנו מבינים, באמת, מי הם גיבורי העל של העולם. אנחנו נחשפים למי שמנהל, יום־יום, מאבק אמיתי והרואי למען האנושות כולה. וכמה המחקר, ההשכלה והידע הם כוח אדיר. וכמה הרבה יותר קשה לבלות את חייך במשך שנים במעבדה או בחדר מיון מאשר בטוויטר.

כולנו רוצים אהבה והכרה. הלייקים הפכו להיות חלק מהאופן שבו אנחנו רואים ושופטים את עצמנו, הפוסט שלי לא ויראלי משמע אני לא קיים. אבל עשייה אמיתית, משמעותית, היא מסע ארוך ומתיש. לפעמים מגיעים, לפעמים נתקעים בדרך. והיא לא מתוגמלת אף פעם, כמעט, כמו שמגיע לה.

זה הזמן לתת במה וכבוד למי שבאמת עושה. ומי שלמד והשקיע וממשיך, יום־יום, לגלגל את הסלע במעלה ההר. נחמד וכיף להיות מפורסם, לפעמים זה כאב ראש אמיתי. אבל מי שראויים באמת למחיאות כפיים הם לא מי שכואב להם הראש - אלא מי שפיתחו את האקמול והאדוויל שמעביר אותו. הם האנשים שבזכותם אנחנו יכולים כבר עכשיו לראות את האור בקצה המנהרה.