"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תלמדו מז'בוטינסקי וטרומפלדור

,עודכן

אתמול (שבת) חל י"א באדר. לישראלים רבים התאריך הזה כבר לא אומר הרבה. גם אני כבר לא עוקבת אחרי תאריכים בלוח השנה העברי. אך י"א באדר תמיד היה תאריך מיוחד עבורי. מגיל שש, שבו הצטרפתי לתנועת הנוער בית"ר, י"א באדר הוא כמעט כמו יום הזיכרון השני, או אולי יום העצמאות.

יום הזיכרון - מכיוון שזה היום שבו חל קרב תל חי המפורסם, שבמהלכו נפצעו ונפלו יוסף טרומפלדור, שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, יעקב טוקר, בנימין מונטר, אהרון שר, שניאור שפושניק וזאב שרף. יום העצמאות - כי זה היום שבו נוצרה אגדה חדשה. יום שבו יצאנו מנטלית מהגלות והכרזנו, כולנו יחד, דרך פיו של טרומפלדור ש"אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".

השנה י"א באדר מגיע בתזמון מבלבל, בתקופה של אי־ודאות פוליטית במדינת ישראל. אנחנו אחרי בחירות שלישיות, הסיכוי לבחירות רביעיות לא קטן, ומוצא מהפלונטר - אחד כזה שיביא פיוס - לא נראה באופק.

ביום הזה אני חושבת על טרומפלדור. הוא היה איש שמאל (במונחים של אז. היום בטח היו קוראים לו ימין קיצוני). שמאל ציוני אמיתי. כזה שעובד את האדמה ומחזיק בנשק, כזה שכותב הגות ציונית וחולם על יום שבו נחיה בשלום. הוא היה מושא ההערצה של מורי, זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה ימין. חזק. בלי היסוסים. הוא לחם וכתב, תרגם ופיקד. והעריץ את השמאלן הציוני מתל חי. כל כך העריץ, עד שראה בו את היהודי החדש המושלם. ההערכה של ז'בוטינסקי לטרומפלדור לא היתה רעיונית, הם שיתפו פעולה והקימו יחד גדוד לוחם עברי, הם החליפו דעות ופעלו למען מטרה משותפת.

היום, לעומת זאת, נראה שתנועתו של ז'בוטינסקי והשמאל הציוני הישראלי לא מסוגלים להפסיק להטיל רפש זה בזה, שלא לדבר על לעבוד יחד. הימין מתבצר בעמדותיו, והשמאל - שם כבר מעדיפים להקים ממשלה בתמיכת מפלגה אנטי־ציונית על פני שילוב ידיים עם הרשימות הציוניות הימניות.

מה קרה לנו? איך הגענו למצב שבו מפלגה שרואה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית קלון ועוול, הפכה לשותפה טבעית יותר של השמאל הציוני מאשר אלה שחולקים עליהם בנוגע לפינוי גבעת האולפנה, מבלי לזלזל כמובן? ז'בוטינסקי אכן חלם על דו־קיום בשלום של "בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נָצֶרֶת וּבְנִי", אך בהחלט לא במצב שבו הם רואים בקיומה של ישראל כמדינה יהודית דבר נפשע.

הימין והשמאל הציוני צריכים להתעשת. אלא אם חוקי החשבון הבסיסי ישתנו, אין להם ברירה. אם ז'בוטינסקי וטרומפלדור יכולים, אני די בטוחה שגם נתניהו וגנץ יוכלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אופיר דיין

אופיר דיין היא חוקרת ב־INSS ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון"

כדאילהכיר