בחירות אין ברירה

בדימונה לא אהבו כששלחו אותם לשטוף כלים בת"א, אבל יותר כועסים על האכיפה הבררנית ועל היעדר הממשלה • באופקים רואים שמאלנים כתופעת טבע ייחודית • בשדרות גם הבליינית התל אביבית מצביעה ש"ס, כי "בסוף־בסוף, אין דרך אחרת" • ורק בקיבוץ מפלסים המירו את המרצ האוטומטי בהצבעה למשותפת • מסע בארץ הליכוד, ביום שאחרי הבחירות

בדרך לדימונה, הגשם המבורך של השנה הותיר חותמות ירוקות על פני האדמה. העיניים תועות ותוהות על הגיאוגרפיה שהתבלבלה והמדבר שפורח לו בקצה החורף. בצהרי היום שיגר ראש העיר בני ביטון הודעות ווטסאפ עם ברכות "כל הכבוד" לתושבים. "מקום 1 בארץ בהצבעה לליכוד", התגאה. נסעתי לפגוש מכר דימונאי, שיסביר את אחוזי העל לליכוד.

מה מסביר את אחוזי העל לליכוד? מחפשים מוצא מהפלונטר // צילום: לירון מולדובן

הוא איש שילובים מרתקים, מנהלתן פעלתן ורקדן מצוין, טרף את העולם הגדול אבל בחר לחזור באהבה אל העיר הקטנה שבה גדל, כדי לעסוק בעשייה בלתי פוסקת עם בני נוער ואנשים צעירים, לנטוע בהם תקווה שאפשר לצמוח בדימונה כמו בכל עיר, ועדיין מזכיר להם כמה מיוחד המקום הזה. זה טבעם של החולמים בחול, מלאי להט מידבק להזיז, לעשות ולשנות. אם תטענו בפניו שהמקום אינו, הוא עוד יגרום לו להיות כזה. אכפת לו ולכן הוא רוצה לדבר גלוי, אבל בלי שם. 

אז למי הצבעת? 

"חשבתי על זה המון. בבחירות הקודמות הצבעתי עבודה, והפעם בהחלט התלבטתי, בטח כשאני שומע אנשים כמו שרן השכל מדברת כמו שהיא מדברת, על ירוחם, כעיר מפעלים ושאם מפטרים אז אנחנו צריכים לבוא ולשטוף כלים בתל אביב. זה ממש מציק לי, ברמה הזו אני הרבה יותר קרוב לעמיר פרץ מאשר לשרן השכל. אני מאמין שבמצב הנוכחי, הממשלה צריכה להוביל שינויים גדולים בפריפריה, בנגב המזרחי והמערבי, זה מרחב העתיד שלנו, וכל עוד הממשלה לא עושה כאלה דברים, אני לא מסכים עם כל מה שהימין הכלכלי אומר".

אז אחרי כל ההתלבטויות, למי הצבעת בסוף?

"ליכוד". 

תסביר?

"כי כל מה שאמרתי לא רלוונטי כרגע! המצב שלנו קטסטרופלי, שנה שאין ממשלה. ואם אין ממשלה, אין תקציב! יש כסף בקושי לתפעול שוטף, אבל אין תקצוב פרויקטים, היתה תוכנית לקדם דורשי תעסוקה בפריפריה, למצוא להם מקומות עבודה, להנגיש להם תעסוקה, ומאחר שהיא פרויקטלית ואין תקציב, בום - סגרו אותה. בום - תשעה אנשים בדימונה הלכו הביתה לחיים ללא משכורת. ולמי אכפת? באיזה תוכנית טלוויזיה יתייחסו לזה?

אחרי שלוש מערכות בחירות, המדינה זה כמו גוף של בן אדם שמתחיל בקריסת מערכות, הלב, המוח, הריאות, חיוניים להמשך הקיום, אבל על הרגליים אפשר לוותר, שייכרתו. ואני, כתושב הפריפריה, צריך ממשלה, וכבר לא אכפת לי איזו. וכשאתה עושה חישוב קר של מספרים ומתמטיקה, אתה מבין שהיחידים שקרובים לזה באמת זה הליכוד, ולכן אני מצביע: ממשלה". 

ולא מפריע לך כתבי האישום? 

"ודאי שמפריע לי שיש כתב אישום. אבל יותר משמפריע לי כתב האישום, מפריע לי חוסר יושרה של מנהיגים. כשהייתי בן שש בגין הגיע לדימונה, ואבא שלי ז"ל לקח אותי לראות אותו, לא זוכר מה בגין אמר, אבל אני זוכר את החשמל באוויר, ושהאמנתי לו, שהוא דואג לי. חונכתי מבית, לצפות מהמנהיגים להרבה מאוד, ובטח ובטח שבצד הערכי. ולכן מאוד מפריע לי שהמנהיגים שלנו לא נקיי כפיים, מאוד. אבל אני לא חושב שיש אחד במערכת הפוליטית שהוא תמים. אם אני בודק את התיקים של נתניהו ואני נזכר במעללים של מנהיגי עבר אחרים, אז זה לא כזה שונה, ואותו שמים על ספסל הנאשמים בגלל שהציעו לו תקשורת חיובית?! 

אז אתה חושב שבכירי מערכת המשפט התכנסו ואמרו, יאללה בואו נתפור את ביבי?

"כשאני רואה איך מערכת המשפט מתייחסת לאנשים שחומי עור לעומת בהירי עור, אתה מבין שיש פה אכיפה בררנית".

נתניהו שחום עור?

"לא, אבל הוא כן רואה אותנו, וכן מייצג אותנו. כשאני רואה שהכנסת מחוקקת חוק, ובג"ץ בלי שום בעיה מבטל אותו, זה דברים שמפריעים לי, מאוד. כי אני חש שהמקום היחיד שבו יש לי ולשכמותי סוג של ייצוג, זה בכנסת. אני לא מכיר אנשים בבית המשפט העליון, אין שם אף אחד שנראה או חושב כמוני, איך יכול להיות שאין לי ייצוג שם? הייתי רוצה להאמין, באמת הכי רוצה להאמין שבית המשפט הוא מקום של צדק ויושר אבל אני לא בטוח, עם כל התיקים שמתפוצצים שם, והשחיתות הנוראית שיש שם בפנים, מרות דוד ועד פרשת מינוי השופטים.

השלט בכניסה לשדרות. מעוז ליכודי // צילום: דויד פרץ 

"זה אמיתי, זה לא הנפצת בחירות, ואני לא יודע איך להתייחס לזה, באמת לא יודע... זה שובר את האמון שלי במערכת החוק. בסוף התחושה שלי היא שיש אכיפה ושפיטה סלקטיבית, ואין מי שיחקור את המשטרה ואין מי שיבקר את החלטות הפרקליטות".

אז אתה מאמין שיש מין חונטה משפטית שמחליטה? 

"אני לא משפטן ולא יודע, אין לי מושג, אבל לרוב העם אין ספק שכך. כי וואלה, זה יותר ממעורר ספק". 

אז בוא נשאל אחרת, להבנתך, אחרי יותר מעשור של שלטון ביבי וליכוד, המצב בפריפריה טוב או שששוב הפריפריה מצביעה נגד עצמה?

"חסר פה הכל! אפשרויות בחינוך, בתעסוקה, בתרבות וברפואה. את הבור העצום שיצרו כאן במשך עשרות שנים, שום סכום כסף לא ימלא לכדי שוויון עם מרכז הארץ. אז אני בוחן מי נותן לי יותר שירות? מי יכול לשנות באמת? את זה אפשר לעשות רק בהחלטות ממשלה משמעותיות. כמו לדוגמה הורדת שדה תעופה בינלאומי לנבטים. זה לא כוחות השוק, רק ממשלה יכולה להחליט, בטח כשאנחנו עדיין שבויים במדינת צבא שבה הגנרלים מחליטים הכל".

מה? 

"בטח, הנה חיל האוויר לא רוצה לתת את נבטים, אנשי מודיעין לא רוצים לרדת לדרום הארץ, וכשרוצים להפיל את ביבי הביאו שלושה גנרלים מהצבא, וגנרל מהתקשורת. ולא הצליחו. וביבי כן יכול לשנות מבחינתי". 

רגע, שוב סטינו, המצב טוב או לא? 

"כלכלה היא עניין גלובלי, צריך לבחון אותה בהיבטים כלליים, ואני רואה מה קורה בעולם, ספרד יוון, אנגליה, שם הם נאבקים על המצב, ופה בארץ נאבקים על אחוז הצמיחה. נכון, יש עוד הרבה מה לתקן, אבל אף על פי כן המצב כאן פי אלף יותר טוב משם". 

•••



אופקים אחר הצהריים. לכל מטבע יש שני צדדים - והצעירה שאיתה אנחנו מדברים היא בצד הלא נכון של הפריפריה. אחרי שנים במרכז חזרה לכאן עם בן זוגה, להיות קרובה למשפחה ולהצדיק את התחושה שאופקים היא לא רק מקום לגדול בו ואז לעזוב. מצליחה קרייריסטית, מסתובבת ברחבי העולם, ממש "אופקים אינטרנשיונל", ועוד לפני שאני שואל - היא מתפקעת מהרצון לשתף ולתאר וכמה תנודת המנדטים ביום הזה קשה לה במיוחד. 

"השכנים החרדים סימנו אותי כ'אוהבת ערבים'. תושבי העיר וחברי הילדות שאלו אותי מה קרה לך בכל השנים האלה 'בחוץ', השתכנזת? נעשית קיצונית ושכחת מאיפה באת. אפילו המשפחה הגרעינית האהובה שקוראת לי על שולחן השבת 'בוגדת' ו'עוכרת ישראל', הם לא מצליחים לחבר אחד לאחד ולראות את העליבות שבה הם דנים את עצמם לחיות בחסות 'רק ביבי' גואלם, מגינם ומושיעם.

"כמה אפשר ביבי". שדרות // צילום: דויד פרץ

זה שהם סולחים לו על השחיתות כי 'תפרו לו תיקים', על חיי הטרור והפחד בממ"דים, על המצב הכלכלי הקשה ואומרים לי: 'מה קשה לך? את כל הזמן בחו"ל', ואני חושבת על הרפואה הדפוקה ועל זה שהוא משתין בקשת והם מחזירים לו אהבה עיוורת, סובלנות והערצה מסוכנת. אז אתה שואל אותי איך זה להיות - מבחירה - תושבת פריפריה, אישה מזרחית, שמאלנית?"

כן, למרות שאני יכול לנחש ממה שאת אומרת. 

"זה ייאוש. זה הכי 'בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום' שהוא לא שלי. אני חיה מצוין וכואבת את כאבם של אחרים. פטרוני ומתנשא? אולי. אבל אולי לא".

איך את מסבירה את ההצבעה לליכוד? שוב ה"פריפריה מצביעה נגד עצמה"? 

"השלטון הזה לא רואה אותם ממטר. מנציח אותם ואת מצבם בכל תחומי החיים. זורק להם מדי פעם עצם - טיסות מוזלות ותעריפי סלולרי נמוכים, הכי הכי מוכר להם אשליית כליה שרובצת על ראשם, ורק הוא יציל אותם מהאסון. בפועל - הוא ממיט עליהם אסונות קטנים בדמות הסלמה כל חודשיים וטילים וילדים שמרטיבים במיטה עד גיל 12. וגם השקר שכל מנהיג אחר ימכור אותם ואת המדינה לערבים. ליטרלי".

אז מה הפתרון להבנתך למצב הזה? שתחיי באופקים ותראי להם שמאלני כבן אדם? 

"קודם כל מראש מניחים הנחות מוטעות לגביך כי זה נותן תחושת ביטחון מהפחד שאתה, הזר, רוצה להשתלט ולשנות מצב קיים. אז אני נתפסת כזרה בעיר שלי. אני הולכת אל מתחם הקלפי ורושפת עיניים אל ילדי ש"ס הנבערים ואל חתני הדוכנים של הליכוד והימין הקיצוני. הם לא אני ואני ממש לא הם. אנחנו לא מדברים באותה שפה. תהום עמוקה בינינו ואף אחד לא רוצה להושיט יד לצד השני".

•••

עוד ערב עירוני, אולי תמים אך לא יתום. אימהות ואבות משוטטים במרכז המסחרי עם הילדים. שגרת קניות לפורים. אני נכנס ל"סושיית סושימוטו, סושיאל סושי" בשדרות, ותוהה איך יוצאי מרוקו מסתדרים עם הגיית שם המקום. בפנים המקום הומה באוכלוסייה מגוונת. על הטרנינג של החיילות כתוב "בית הספר להגנת הגבולות", איש בחליפה אוכל אינדונזי, מתלונן על הקורונה ועושה עסקים באנגלית דרך הנייד. בחור דתי, יוצא אתיופיה, משחק בנייד עם שני ילדיו. המלצרית מהקיבוץ הסמוך מגיעה עם הרולים והילדה הקטנה צוהלת - "יש! סושי!!!" אני שואל אם ירצה להתראיין, "עזוב פוליטיקה. עד שיש לי זמן איכות ככה עם הילדים, מעדיף להיות איתם", חיוך רחב נמתח על פני בנו. 

מצביעת ש"ס בשדרות // צילום: דויד פרץ

בכניסה לעיר מתנוסס שלט של הליכוד, תמונתו של נתניהו בין שני דגלי ישראל, מביט הצידה וקצת אחורה. אם עולים על הגבעה מעבר לכביש, אפשר לראות את עזה מהבהבת בחשמל אביב בהיר. זו העיר של עמיר פרץ, עיר ה"צבע אדום" הוותיקה והמובהקת מכולם, וכאן איפה שהטילים עשו שמות, בנו יזמים הרפתקנים מרכז מסחרי שהערב עמוס מכוניות. אני מתלבט בין קיסר אסיאתי לאדום חריף, מזל שהמלצרית החביבה באה לסייע לי. 

"לא מהקיבוץ העירוני, לא סטודנטית, לא גרעין התיישבות, וואלה, בלונדינית והכל, ואני לגמרי משדרות, היית מאמין? אבל זה בגלל שאני באה מבית מעורב. אבא שלי ביבי ואמא שלי גנץ", היא מצחקקת. 

ואיך הם מסתדרים?

"מצוין! ככה זה משפחה".

ומה את בחרת?

"הצבעתי גנץ! מבחינתי לא להצביע בכלל. אני כולה בת 18 ואני מרגישה שאני צעירה מדי, ואלו הבחירות הראשונות שלי, ואני לא מבינה".

אבל בכל זאת בחרת בחירה? 

"כי מצד אחד כמה אפשר ביבי, ומצד שני מי הבטיח לי שגנץ יהיה יותר טוב? ובתכלס, עם כל השיט של ביבי וכל זה, המצב כאן די סבבה".

את חיה בשדרות ומי שיקרא את זה יתהה - איך את חושבת שכאן סבבה, כשאת בסכנת צבע אדום.

"אני לא מאלו שבורחים, בכל הסבבים שהיו נשארתי כאן, ובתכלס אני לא סומכת על אף אחד. זה לא שאם גנץ יהיה בשלטון יהיה משהו אחר. אז אני רגילה".

ושקלת להצביע לפרץ? 

"הייתי מצביעה לפרץ, אם הוא לא היה הולך עם מרצ, זאת מפלגה שלה - אני לא אצביע". אז למה אבא שלך הצביע ביבי? "אה זה פשוט - אבא שלו הצביע ביבי, אז גם הוא יצביע ביבי".

משפחה מסורתית?

"לא, אבא שלי אשכנזי, אצלנו זו מורשת", היא צוחקת, "והכי חשוב לי שתכתוב - אנחנו לא מסכנים! והכל פה טוב ושמח. יאללה, אני צריכה לחזור לעבודה".

•••



חצות הלילה, פאב "זה" בשדרות, המקום הומה בליינים. היא מגיעה עם פיג'מה של חד־קרן צבעונית לפאב. לא מזמן חזרה מתל אביב אבל מתה לברוח מכאן, "אין כאן עבודה, אין כאן מה לעשות". היא לא מוצאת את עצמה. אני מבקש לצלם אותה - "מה פתאום? בתל אביב אף אחד לא היה שם לב, אבל בשדרות? מי יאמין לך?"

נו, אז מה, שוב נצלם שדרות עם זקנה עצובה, ותריס שבור? את לא פריפריה?

"רגע, רגע - מה האג'נדה שלך?" שואלת אותי החברה בחשדנות.

האג'נדה שלי היא את, מה שאת חושבת ורואה. באתי לדווח, לא להמציא. 

"אז איך מישהי לבושה כמו חד קרן בלילה היא שדרות?" היא "גם שדרות" אני אומר לה ומצליח לשכנע אותה. 

ומה את מצביעה? 

"ש"ס". 

באמת? איך זה מסתדר לך עם בילויים, תל אביב ועבודות מגניבות?

"כי בסוף־בסוף, אין דרך אחרת חוץ מזו, אל תשכח".

 

•••



קיבוץ מפלסים. "הכל התחיל בפוסט שראינו בפייסבוק, אחת מהקיבוץ היתה אמורה לבוא להופעה במרכז, כשהיא העלתה פוסט שבגלל 'צבע אדום' היא מחלקת את הכרטיסים שלה. זה נגע בנו, ולכן באנו לעשות הופעה כאן, במפלסים". בחוץ אני מדבר עם אחד מצעירי הקיבוץ. הוא בן 20, וזו מערכת הבחירות השלישית שלו. 

"בפעמיים האחרונות הצבעתי מרצ, אבל הרגשתי שהחיבור של פרץ עם מרצ לא מקדם אותנו לשום מקום". למה? "אני לא כל כך אוהב את אורלי אבקסיס".

אז למי הצבעת?

"המשותפת".

טבעי לך להצביע למפלגה של ערבים? 

"כן, השכנים שלי ערבים. הם גרים פה מעבר לגדר הזאת, ואני מאוד רוצה להכיר אותם".

השכנים שלך? אתה מתכוון לעזה?

"כן, אבל לא רק, גם רהט". 

אתה מסתובב ברהט? 

"בטח, רק ביום הבחירות הלכנו לאכול שם בשר וכנאפה, וגם כשאני נוסע לצפון אני נוסע אליהם".

יש לך קשרים עם ערבים שהם יותר מללכת לאכול? 

"כן, אני לומד בבית ספר למוזיקה מן המזרח. לא באתי מבית של מוזיקה מזרחית, וזה סקרן אותי".

אז למה המשותפת? 

"לא הרגשתי שיש לי ברירה אחרת. יש להם תעודות זהות כחולות, והם משלמים מסים כמוני, אזרחים של המדינה, אז איך הם לא לגיטימיים בדיוק? אני חושב שזו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה".

•••



לפתע אני שומע את המילים שאביב גדג' שר ברקע כהמנון התקופה המבולבלת הזאת: 

"אומרים שאין תרופה לכאבים/ לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים/ מלמדים אותנו איך להעמיד פנים/ הכל צומח, הכבישים, הבניינים, העצים, האנשים/ הכל צומח, שולח שורשים, אתה לא תאמין/אתה לא תאמין..."

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו