מדמוקרטיה של ערכים לדמוקרטיה של מעשים

אם יש מסקנה אחת ברורה לחלוטין שניתן להגיע אליה מהתחושות בציבור בתום מערכת הבחירות האחרונה, היא שהדמוקרטיה הישראלית חייבת שינוי עכשיו. אנחנו מצויים בדקה התשעים ממש, לפני שהקרע בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, מסורתיים ואפיקורסים יכריע אותנו. נכון, טכנית הייתה הכרעה פוליטית. אבל מספיק עיון קל ברשתות החברתיות כדי להבין כי מבחינת השמאל העולם חרב השבוע.

אמירות כמו "התייאשתי ולא אשקיע יותר בישראל", "הצד המושחת והמשיחי ניצח", "אני חושש לדמוקרטיה ולמקום שלי בארץ", ממלאות את הרשתות החברתיות. כלומר אמנם היו בחירות, כולם הלכו להצביע, אבל השסע העמוק שחצה את הציבור הישראלי, לא שקע הבוקר אלא נראה שהוא העצים וכי יש להחליף את העם.

תחושת השבר הזו, החידלון והייאוש אינה מייחדת דווקא את השמאל הישראלי, מספיק לראות כיצד גורמים בליכוד הגיבו לחקירות כנגד ראש הממשלה ובאילו ביטויים השתמשו רבים בציונות הדתית אחרי פינוי גוש קטיף. למעשה, ניתן להעריך כי ניצחון של מחנה המרכז שמאל אמש, היה מעורר תחושת ייאוש קשות וחוויות אובדן מצד ימין.

מציאות כזו, סערת רגשות כזו, תחושת אובדן מהותית ועמוקה כזו, הופכת כל מערכת בחירות לטעונה רגשית עד הקצה, למייסרת ולקורעת רקמות חיות במארג הלאומי שמקיים את כולנו. אסור, שחלקים בחברה הישראלית ירגישו כזו תחושת ניכור, כזה שבר, כל פעם שעמדתם הפוליטית לא תתקבל. שהרי כך, לא ירחק היום שהבית הלאומי של כולנו יתמוטט עקב הסדקים הרבים שקיימים בו.

אם כן מה ניתן לעשות? כיצד ניתן לפרק את האנרגיה העצומה, את הפער ההולך ונפתח בין הכוחות השונים בחברה הישראלית? כיצד ניתן להחזיר את התחושה כי המדינה הזו באמת שייכת לכל אזרחי המדינה, בלי שצד אחד ירגיש כאילו הוא נאנס על ידי הצד השני.

התשובה לכך היא נטרול חוקתי לפחות חלקי של גורם היסוד שכל כך מטעין את המאבק הפוליטי בארץ. יש להוציא את האנרגיה הרעיונית הרבה מהמערכת ולהפוך אותה מקרב בין תרבויות ואידיאולוגיות למאבק בין פסיפס קבוצות על תקציבים, עמדות השפעה ותהליכי ניהול אחרים של מדינת ישראל. בסיסמה ניתן להגיד שעלינו לעבור מדמוקרטיה של ערכים לדמוקרטיה של מעשים.

כן, צריך להפקיע מהפוליטיקאים, השופטים האקדמיה והפקידים, את ההחלטה בנוגע לבסיס הרעיוני, תרבותי והלאומי שקורע אותנו. אני מתכוון לכינון חוקה עקרונית מוסכמת על כל שמכירה בצרכים של כל ציבור בארץ לא רק על תחום הפרט אלא גם על הנראות של המדינה וקביעה שלא ניתן לשנות את החוקה הזו בשום צורה אלא רק ברוב של 85 אחוז מהמצביעים.

נכון, פוליטיקה אמורה לעסוק בפני המדינה, שליט רוצה להשפיע על עמו. אבל בישראל, הריבוד הלאומי, הפערים הקהילתיים, הבדלי ההשקפות, הם כאלו שכרגע לא מדובר בספינה אחת ששטה לכיוון אחד אלא יותר בכמה ספינות ששטות במקביל ומחוברות בצורה רופפת בלבד. לכן אסור שקבוצה אחת תקבל לידיה מספיק כוח כדי לכפות את דרכה על האחרות.

המעבר הזה מפוליטיקה של רעיונות לפוליטיקה של תרבויות ממאבק על סט הערכים למאבק קל יותר על תקציבים ופעולות טכניות, יאפשר חיבורים חדשים, יכהה את הקרעים ויאפשר לבחירות להתנהל בצורה שפויה יותר. תגידו ומה עם השאלות הגדולות? מה עם האופי של המדינה? עם ההתנגשות בין רעיון מדינת כל אזרחיה לרעיון מדינה יהודית? ובכן, חובה כעת לדחות את השאלות האלו כדי לאפשר צמיחה משותפת של הביחד של כולנו. דווקא דחיית ההכרעה תאפשר הקשבה, תמנע ניסיונות כפייה ותיתן לנו כולנו את אורך הנשימה הדרוש לעיבוד העובדה שכולנו חיים בסירה אחת.

ועכשיו גם נדבר על הפיל שבחדר, על הפלסטינים שחיים בארץ? ובכן גם כאן אין ברירה אלא לקבל פשרה ארוכת טווח בין שני המחנות. מעין קבלה מעשית ולא חוקתית של מתווה טראמפ. לייצר אוטונומיה חלקית לפלסטינים ולהותיר את שאלת הגבולות של ישראל לעתיד הרחוק. ממילא אין לנו כרגע פרטנר ולא צפוי כזה בזמן הרחוק. וגם אם יקום בעתיד אחד כזה. שלמות החברה והתרבות שלנו נצרכת כדי שנוכל להתחיל לשוחח איתו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו