הפעם גנץ חייב להתפשר

שני סבבי הבחירות שחלפו הוכיחו כי הגורם החשוב בבחירות הוא הגוש המסוגל להרכיב קואליציה, ולא גודלן של המפלגות המתמודדות לכנסת. בתנאים שבהם הגושים שווים, עשוי הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה ביותר, אך בעקבות הסבב הקודם ראינו ששתי המפלגות העדיפו שזולתן תקבל את זכות הקדימה, וגם זה לא הועיל לפרוץ את המבוי הסתום.

אם אכן שום גוש לא יזכה ב־61 מנדטים, נחזור בדיוק לאותו מצב שבו היינו בעקבות שני הסבבים הקודמים: שני גושים דומים בגודלם, ומפלגה קטנה המתעקשת על הקמת ממשלת אחדות לאומית, אך אינה מסוגלת לכפות זאת עליהם.

לפני חודשים אחדים הציע הנשיא, ראובן ריבלין, הצעה לממשלת אחדות לאומית שבה יהיה נתניהו הראשון ברוטציה, אך יכריז על נבצרות בגלל כתב האישום נגדו ובגלל משפטו. לרגע נדמה היה שהפתרון מתקבל, וכי ממשלת האחדות נמצאת מעבר לפינה, אבל, בסופו של דבר היתה זו כחול לבן ששללה את הפתרון, בין השאר משום שחבריה לא סמכו על כך שבבוא עת הרוטציה, יממש נתניהו את ההסכם איתו.

בדחיית הצעת הנשיא היה הימור לא פשוט. אם, בסופו של דבר, לא תחזור ההזדמנות להשיב את מחנה המרכז־שמאל אל מרכז הבמה הפוליטית, תיזקף ההחמצה הזו לחובתו של בני גנץ (גם אם הוא עצמו היה מוכן לקבל את ההצעה, אך לא הצליח לשכנע את ה"קוקפיט").

אם יתברר הלילה, בניגוד לכל התחזיות, שיש לגוש הימין־חרדים 61 מנדטים - לא יוכל גנץ לשאת את פניו אל מול מי שרצה בבחירתו, בגלל אובדן האפשרות שהיתה בידיו להקמת ממשלת רוטציה. אבל אם לא יהיה בידי נתניהו רוב מוחלט של חברי הכנסת, אסור יהיה לגנץ לחזור על טעותו, ואסור יהיה לו לתת יד לסיבוב רביעי המעמיד את ישראל באור מגוחך, והמקפיא תהליכים חיוניים בתחומי חיים רבים. יכול להיות שנתניהו יאמר לעצמו כי מבחינתו עדיפה ממשלת מעבר נצחית, המאפשרת לו להגיע אל משפטו כראש ממשלה, אבל לאגף הליברלי לא תוכל להיות מכך שום ברכה. קשה להאמין כי אם ייחתם הסכם בין כחול לבן לליכוד לגבי נבצרות מלאה של ראש הממשלה (תוך הארכת הנבצרות לאחר כל מאה ימים) - כשכל עוד נמשך המשפט, גנץ הוא ראש הממשלה בפועל, ולאחר שנתיים תתקיים רוטציה וגנץ יהיה בה ראש ממשלה מלא - יופר הסכם זה קבל עם ועדה.

אם, בניגוד לכל התחזיות, יתברר כי לגוש המרכז־שמאל (בלי ליברמן) יש 61 מנדטים, מוטב יהיה לגנץ להתיר את נדריו, להקים ממשלת מיעוט, ולהידבר עם הרשימה המשותפת על "רשת ביטחון".