הנוקאאוט התבשל באיטיות

בעשור האחרון, חוץ מרנסנס באר שבעי של 3 עונות, מכבי ת"א צועדת עם מגפי שפיץ לעבר מטרה אחת - להיות מה שקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היתה פעם - ושוב היום – מונופול בתחומה. בעוד שגולדהאר יושב בטורונטו על המים, בעלים אחרים כאן מתבוססים בדמם. עכשיו זה חוגג, שמוציא הודעות לעיתונות, ולאחר מכן מגבת לבנה.

ויש את הניסנובים, שלקחו את המכולת העזובה של הפועל ת"א לידיים, ואחרי קורס צלילה ארוך מוצאים את עצמם - שלא באשמתם - במקום החמישי, אולי השישי בשבוע הבא. ואולי בשביעי, אם הקלינגריזם יקרוס ברגע האמת של סגירת הדלתות.
לפני עשור היתה הפועל הדבר הבא לרגע, אבל לכולם היה ברור שכפי שהדברים מתנהלים שם, מדובר בבועת סבון.

היום הפער ביניהן נפתח כמו החור באוזון, כמו בין יובנטוס לטורינו - בלתי ניתן למחיקה במונחים ריאליים. אז מה עושים? מביאים את סיני, ששתיקתו במקרה הזה היא נכס, ואת קלינגר, שמצחו חרוש מקרבות הכדורגל הישראלי. אגדת מכביזם שנצרבה בקריית אליעזר ובקרית שלום.

הדשדוש ו־20 הדקות הראשונות "שצריך לעבור", היו בשורה להפועל, אבל בדקה ה־35 נשמעה אזהרת צבע אדום ביפו, כשהכרוז החריד את נפת דן בשאגות עומר, והקהל השיב: אצילי. מי אמר שגם אימהות יפואיות לא צריכות לרוץ עם ילדיהן למקלטים?

כמו מול בית"ר, הפועל היתה זקוקה למחדל יוצא דופן כדי לחזור, אבל השתבשה לקראת ההפסקה, כשאייזן פגע באצילי והורחק. קו הביצורים של קלינגר נפרץ, והארובות של חדרה נראות גבוהות מהרגיל.

המחצית השנייה היתה כבר הנרטיב לקראת המשחק הבא בשבת, שיקבע אם הפועל - לא קבוצת פלייאוף עליון טיפוסית - תמצא את עצמה לפתע בין 6 הראשונות, בפעם הראשונה אחרי שבע שנים.

היו לה את כל הסיבות והתירוצים להתפרק במחצית השנייה, אבל איכשהו היא חשבה שהיא שומרת על מבנה לוחמני סביר, וחיכתה למעידה צהובה שתחולל נס. אלא שהנוקאאוט התבשל באיטיות. קראו לו גולסה, שרץ לעומק, וכשהחליט להיפתר
מהכדור - הוא טס לחיבור הקרוב של ג'ראפי.

יכול להיות שבעוד 40 שנה למתקן האימונים של הפועל יקראו ג'ראפי. אחרי השני הם היו מוכנים לברוח לחודורוב. אופאדו הכאיב עם השלישי.

מכבי זיהתה דם והתיישבה על העורק הראשי. אני לא יודע מה היא מעדיפה, להיפגש שוב העונה בדרבי, או לשחרר אותם לשבתות שוממות עד הקיץ הבא.