הגרוש ללירה שחסר לחיפה לא נמצא בכיס של בלבול

מרקו בלבול הגיע שונה לסיבוב השני שלו במכבי חיפה. אם הקדנציה הראשונה שלו בירוק הזכירה יותר מכל את המשפט: "ממצב של כלום הבאתי את עצמי בעשר אצבעות למצב של עוני קיצוני", הרי שהפעם קיבלנו מאמן שלמד את טעויותיו, ייצב את הספינה הרעועה ואף קירב אותה בנחישות אל חוף מבטחים. המכשול היחיד שנותר עומד בפני בלבול היא העובדה שהוא עדיין מרקו בלבול, וזה כבר משהו שיהיה קצת קשה לשנות.

נהוג לתאר את בלבול כמעין גרסה מעט פחות מתוחכמת ומניפולטיבית של אברם גרנט, אבל למען האמת לי הוא נראה יותר כמו צביקה שרף של הכדורגל – איש משמעת קפדן שיודע להחזיק את חדר ההלבשה שלו, וגם איש מקצוע טוב שיודע להכין את הקבוצה שלו טקטית למשחקים - אבל כזה שקופא ברגע האמת למול הדינמיות הבלתי צפויה של המשחק. מגיע עם חילופים מהבית, חסר רעיונות, מתקשה לשנות מערכים.

גם ראיית העולם שלו היא מעט מוזרה בעיני. באיזה עולם סינטיהו סלליך – שחקן בינוני ורך אופי שמייצג את כל מה שלא היה טוב בשנים הרעות של מכבי חיפה – עדיף על המשוגע המבריק ירדן שועה? האמת שבמקרה של שועה ייתכן שלא מדובר כלל בעניין מקצועי אלא רק ברצון של בלבול להראות שאיתו לא מתעסקים, אבל בכל מקרה זו עוד הוכחה לכך שבלבול הוא לא המאמן לעשות איתו את הצעד הבא.

והזמן לצעד הבא הגיע. חיכינו מספיק. אנשים מחוץ לחיפה חושבים שהסיפור של העיר הוא התקשורת המקומית שמתלהמת אחרי כל הפסד ומכניסה את האוהדים למאניה דיפרסיה, אבל האמת היא שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק מזה. הדימוי הכי טוב שאני יכול למצוא להלך הרוח בחיפה אחרי הפסד של מכבי, הוא של עיר מקופלת אחרי בעיטה בבטן. והבטן, אלוהים, הבטן שלנו מקופלת כבר הרבה יותר מדי זמן.

אני באמת מאמין שמכבי חיפה קצרה בשניים או שלושה שחקנים מזכייה באליפות. יכול להיות שבלבול בעצם מגלם עכשיו בתסריט את תפקידו של אלישע לוי בשנה האחרונה שלו בבאר שבע, רגע לפני שברק בכר הגיע כדי לקטוף את הפירות, ושאת תפקידו של ברק בכר יגלם מאמן צעיר ומוכשר שנראה מתאים לתפקיד כמו כפפה ליד – ברק בכר.