הימין בדרך להחמיץ את הזדמנות חייו

אין צורך בכדור בדולח או בחוש שישי כדי לצפות את היום שאחרי הבחירות. מספיקים שכל ישר, דעה צלולה ומחשבון כדי להבין: הממשלה הבאה עומדת להיות מורכבת מאנשי שמאל, שמאל פוסט־ציוני וחברי כנסת אנטי־ציוניים מהמפלגות הערביות, שיחזקו את המופע מהיציע. התסריט הסביר ביותר הוא שהממשלה הבאה תהיה אחת השמאלניות בתולדות המדינה, כשרוב הבוחרים בעלי אוריינטציה ימנית.

בנאומו השבוע, הסביר אריה דרעי שכל הדילים בין כחול לבן, ליברמן, העבודה־גשר־מרצ והמשותפת - נסגרו ונחתמו זה מכבר מאחורי הקלעים, ועוד הוסיף שאין מדובר ב"הערכה פוליטית" אלא בידיעה ודאית ועובדתית. המציאות מרמזת שדרעי לא משקר. כשיועז הנדל, הקישוט הימני של כחול לבן, העז להביע את דעתו על הסיפוח, חבר הכנסת אחמד טיבי קרא אותו לסדר באיום מפורש ומשפיל, נוסח "אתם רוצים אותי איתכם? מוטב לכם להתנהג יפה". הנדל אכן התנהג יפה, שילב ידיים וסכר את פיו.

מי שהבינו שעלי התאנה הימנים של כחול לבן אינם אלא קישוט אסתטי, אבל סומכים על העובדה שממשלת השמאל הפוסט־ציונית המתהווה תנוטרל על ידי שלושה רבי אלופים לשעבר וליברמן אחד - מוזמנים לחשוב פעמיים: עבר צבאי, מפואר ככל שיהיה, אינו ערובה לדבר, בטח לא לאוריינטציה ניצית או ימנית. ההיסטוריה, אם כבר, מעידה על ההפך.

התבטאויותיו של גנץ כרמטכ"ל (כדי לא לפגוע בפלשתינים, לקחנו סיכון בסג'עייה על חשבון לוחמי גולני) הן העתק־הדבק להתבטאויותיו של יאיר גולן, הסמן השמאלני במרצ. משה (בוגי) יעלון, שנהנה משום מה מהילה של יושרה פוליטית, לא באמת מובל על ידי עקרונות (שחט פומבית את אלאור אזריה וקידם מאחורי הקלעים קצין שירה בגבו של נער פלשתיני בורח), ומאז שמצא עצמו מחוץ לזירה הוא מובל על ידי עיקרון אחד בלבד: נקמה. ליברמן הוכיח שהוא זיקית פוליטית נטולת עקרונות, פרט לאחד: מנדטים בכל מחיר. כשהמפלגה שלו גססה, הוא המציא את עצמו מחדש, וקמפיין "עונש מוות לערבים" הפך לקמפיין "שיהיה כבר טיבי, אבל רק לא ביבי".

אבל ההוכחה הטובה ביותר לתקפות טענתו של דרעי נעוצה בעובדה הפשוטה שאף אחד מהם לא טרח להכחיש את שיתוף הפעולה עם המשותפת, והדעת נותנת שהכחשה גורפת מהסוג הזה היתה ממלאת את שלטי החוצות של ליברמן וכחול לבן, אם הדברים היו משוללי כל יסוד. העובדה שציבור ימני עצום עומד לתת את קולו בעקיפין לחברי כנסת שמתנגדים לקיומה של מדינה יהודית, כואבת שבעתיים דווקא בתזמון ההיסטורי והגורלי שעל סיפו אנו עומדים: החלת ריבונות והרחבת הגבולות הלגיטימיים של מדינת ישראל הן חלום שרוב הציבור הישראלי השתוקק לו משך שנים. החלום הזה ימומש הלכה למעשה רק אחרי הבחירות, ורק על ידי ממשלה ימנית אמיתית, בראשות מי שסלל את הדרך להכרה בחזון הזה.

אלא שהתסריט הסביר יותר, נכון לסקרים האחרונים, הוא שתומכי הימין עומדים להפקיר את הרגע ההיסטורי הזה בידיהם של זנדברג, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי, אחמד טיבי ואיימן עודה.